מדריך · פסיקה

פסקי דין לשון הרע: 18 ההלכות שמעצבות את התחום

נכתב על ידי עו"ד טל בן שושן · עודכן לאחרונה: אוקטובר 2026

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, הוא חוק קצר יחסית. את רוב התשובות לשאלות שלקוחות שואלים אותי – האם שיתוף בפייסבוק הוא פרסום, מתי ביקורת על נבחר ציבור מוגנת, האם אפשר לתבוע על מה שנאמר בבית המשפט – נותנים פסקי דין, ובעיקר הלכות לשון הרע של בית המשפט העליון, שמנחות את כל בתי המשפט.

ריכזתי כאן 18 פסקי דין לשון הרע שבתי המשפט חוזרים אליהם שוב ושוב, ושעליהם נשענים גם התיקים שאני מנהל. לכל אחד: מה נקבע, מה זה אומר בפועל, וקישור לפסק הדין המלא.

בעמוד הזה

איך בית המשפט בוחן תביעת לשון הרע – ארבעה שלבים

בפרשת רשת שוקן נ' הרציקוביץ' (ראו בפרק הראשון) סיכם בית המשפט העליון את הדרך שבה נבחנת כל תביעה:

פרשנות – מה המשמעות של הדברים בעיני קורא סביר.
חבות – האם המשמעות הזו היא לשון הרע לפי החוק.
הגנות – האם עומדת למפרסם אחת ההגנות או החסינויות שבחוק.
סעד – ורק אם לא: מהו הפיצוי או הסעד המתאים.

ההלכות שלמטה מסודרות פחות או יותר לפי השלבים האלה, ובהמשך לפי הנושאים שמעסיקים היום את רוב הלקוחות: אנשי ציבור, הרשת, עסקים ותביעות השתקה.

1. יסודות: מתי פרסום הוא לשון הרע

לפני שבודקים הגנות, צריך להבין מה נאמר ועל מי. שלושת פסקי הדין הבאים קובעים איך קוראים פרסום, ומתי אדם מסוים יכול לתבוע עליו.

הארץ נ' חברת החשמל, ע"א 723/74 (1977) ו-ד"נ 9/77 (1978)

מפסקי הדין היסודיים בתחום, שעסק בכתבה ביקורתית בעיתון הארץ על חברת החשמל. נקבע שמשמעותו של פרסום נקבעת לפי האופן שבו קורא סביר מבין אותו, על רקע מכלול הדברים וההקשר שבו נאמרו – מבחן אובייקטיבי, שאינו תלוי במה שהמפרסם התכוון או במה שהנפגע הרגיש. בדיון הנוסף הדגיש בית המשפט שלחופש הביטוי אין מעמד-על על פני הזכות לשם טוב, ושהבעת דעה מוגנת רק כשהעובדות שעליהן היא נשענת נכונות ומוצגות בנפרד מהדעה.

בפועל: השאלה היא לא מה רציתם לומר, אלא איך אדם רגיל יקרא את הדברים.

רשת שוקן נ' הרציקוביץ', ע"א 4534/02 (2004)

כאן עיגן בית המשפט העליון את מבחן ארבעת השלבים. פסק הדין עסק בפרסום בעיתון של רשת שוקן, ונקבע בו שסאטירה וביטוי ציורי נקראים לפי הסוגה שלהם: קורא סביר יודע להבחין בין טור סאטירי לבין דיווח חדשותי. כשיש ספק אם הדברים הם לשון הרע, יש להעדיף את הפרשנות שלפיה אינם כאלה. פיצוי של 500,000 ₪ שנפסק בערכאה הקודמת – בוטל.

בפועל: טור דעה חריף או סאטירה אינם בהכרח לשון הרע; ההקשר והסוגה קובעים.

בן נתן נ' בכרי, ע"א 8345/08 (2011)

חיילים שלחמו בג'נין במבצע "חומת מגן" תבעו את יוצר הסרט "ג'נין, ג'נין". בית המשפט העליון קבע שלשון הרע על ציבור (סעיף 4 לחוק) אינה מקימה עילת תביעה אזרחית, ושאדם יכול לתבוע רק אם הדברים מתייחסים אליו – כלומר, אם קורא סביר היה קושר אותם אליו אישית. כדי לקבוע זאת בוחנים את גודל הקבוצה, את האפשרות לזהות את חבריה ואת מידת ההכללה בפרסום.

בפועל: פוסט נגד "כל השוטרים" או "כל עורכי הדין" לא יקים בדרך כלל תביעה אישית; פוסט על קבוצה קטנה ומזוהה – עשוי.

2. אנשי ציבור, פוליטיקה והבעת דעה

ביקורת על אנשי ציבור היא לב ליבו של חופש הביטוי. ארבעת פסקי הדין הבאים קובעים עד כמה היא יכולה להיות חריפה – ואיפה עובר הגבול.

אפל נ' חסון, ע"א 1104/00 (2002)

בפסק הדין הזה הגדיר בית המשפט העליון מיהי "דמות ציבורית" ומהו "עניין ציבורי" – שני מושגים שחוזרים כמעט בכל תיק לשון הרע. נקבע שהעובדה שהנפגע הוא איש ציבור אינה מצמצמת את ההגדרה של לשון הרע: גם עליו אסור לפרסם דברים כוזבים ומשפילים. מעמדו הציבורי נשקל בשלב ההגנות, ושם הוא מרחיב את המרחב שניתן למי שמבקר אותו.

בפועל: גם איש ציבור יכול לתבוע, אבל ההגנות של מי שמבקר אותו רחבות יותר.

בן גביר נ' דנקנר, רע"א 10520/03 (2006)

בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה" כינה העיתונאי אמנון דנקנר את איתמר בן גביר, אז פעיל ימין, "איתמר הקטן הנאצי הזה" ו"נאצי מלוכלך". בית המשפט העליון קבע, בדעת רוב, שהכינויים הם לשון הרע ושאינם חוסים תחת ההגנה על הבעת דעה בתום לב – אבל הפיצוי הועמד על שקל אחד בלבד, בהתחשב בזהות הנפגע ובהקשר שבו נאמרו הדברים.

בפועל: גידוף יכול להיות לשון הרע ועדיין להסתיים בפיצוי סמלי; ההקשר וזהות הנפגע משפיעים מאוד על הסכום.

נודלמן נ' שרנסקי, ע"א 89/04 (2008)

פסק דין מרכזי בשאלת הפיצוי. בית המשפט העליון קבע שאיש ציבור חייב לסבול ביקורת קשה, אבל לא עובדות כוזבות. עוד נקבע שתקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק (סעיף 7א) אינה מגבילה את הפיצוי כשהנפגע מוכיח נזק, ושגם מפלגה יכולה לתבוע לשון הרע. הפיצוי בתיק הועמד על 500,000 ₪.

בפועל: כשהפרסום כוזב, חמור ורחב היקף, הפיצוי יכול לעלות בהרבה על הפיצוי ללא הוכחת נזק.

עמותת חוזה חדש נ' זוהר, רע"א 817/23 (2023)

מיקי זוהר, אז שר התרבות והספורט, צייץ ביקורת על המפגינים מול מעון ראש הממשלה, ועמותת חוזה חדש הגיבה בעיתון "מעריב" שזוהר הוא "חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו שלא מפסיק להסית ולשקר". בית המשפט העליון קבע שמדובר בהבעת דעה ולא בקביעה עובדתית, ושגם אם יש בדברים לשון הרע, הם מוגנים כהבעת דעה בתום לב על התנהגות נבחר ציבור בתפקידו (סעיף 15(4) לחוק). החיוב שהוטל על העמותה בבית המשפט המחוזי בוטל.

בפועל: ביקורת פוליטית חריפה על נבחר ציבור, גם בלשון ציורית, מוגנת לרוב. על ההלכה הזו נשענה ההחלטה הראשונה בתיק שבו ראש מועצה תבעה תושב על ביקורת בפייסבוק – ראו בתיקים הנבחרים.

3. אמת הפרסום ועיתונאות אחראית

מי שפרסם עובדות יכול להתגונן בשתי דרכים עיקריות: "אמת דיברתי" – הדברים נכונים והיה בפרסומם עניין ציבורי (סעיף 14); או הגנת תום הלב – הפרסום נעשה בתום לב באחת הנסיבות שבסעיף 15. כך, למשל, נקבע בתיק שניהלתי שביקורת עניינית של לקוח על מוסך היא ביקורת צרכנית מוגנת. שני פסקי הדין הבאים קובעים מתי ההגנות האלה חלות.

קראוס נ' ידיעות אחרונות, ע"א 3199/93 (1995) ודנ"א 7325/95 (1998)

השאלה: לפי איזה רגע בודקים אם פרסום היה אמת? בדיון הנוסף קבע בית המשפט העליון שאמיתות הפרסום נבחנת לפי מועד הפרסום, ושעדכון הפרסום בהתפתחויות מאוחרות אינו תנאי להגנת "אמת דיברתי". בעניין זה הפך הדיון הנוסף את מה שנקבע בערעור.

בפועל: מי שפרסם דברים נכונים לא יאבד את הגנת האמת רק משום שהמצב השתנה אחר כך.

פלוני נ' דיין-אורבך, ע"א 751/10 (2012) ודנ"א 2121/12 (2014)

פסק הדין עסק בתחקיר טלוויזיה של העיתונאית אילנה דיין על קצין בצה"ל. בית המשפט העליון הכיר ב"הגנת העיתונאות האחראית" במסגרת סעיף 15(2) לחוק: פרסום בעניין ציבורי משמעותי, שנעשה בתום לב ולפי סטנדרט של עיתונות זהירה, יכול להיות מוגן גם כשלא הוכח שכל פרטיו נכונים. קדימוני התוכנית, שנבדלו מהכתבה עצמה בתוכנם ובתדירותם, לא זכו להגנה. בדיון הנוסף נדחתה הדוקטרינה של "אמת לשעתה".

בפועל: ההגנה הזו אינה שמורה לעיתונאים בלבד; היא רלוונטית לכל מי שמפרסם תחקיר או ביקורת בעניין ציבורי ובודק את העובדות ברצינות לפני הפרסום. וכותרות וקדימונים נבחנים בנפרד.

4. חסינויות: הליכים משפטיים, רשויות ותלונות

יש פרסומים שהחוק מגן עליהם מראש, בלי לבדוק אם הם נכונים – "פרסומים מותרים", או חסינות מוחלטת (סעיף 13). ויש פרסומים שמוגנים רק אם נעשו בתום לב (סעיף 15). ההבדל הזה מכריע לא פעם תיקים כבר בתחילתם.

חיר נ' גיל, רע"א 1104/07 (2009)

בית המשפט העליון קבע שפרסום של בעל דין, של בא כוחו או של עד "תוך כדי דיון" בבית משפט – בכתבי טענות, בתצהירים ובדברים שנאמרים באולם – חסין באופן מוחלט לפי סעיף 13(5) לחוק. החסינות אינה מותנית באמיתות הדברים, ברלוונטיות שלהם להליך או בהיעדר כוונה לפגוע.

בפועל: על מה שנאמר או נכתב בהליך משפטי אי אפשר לתבוע לשון הרע, גם כשהדברים קשים. על ההלכה הזו נשענו שני תיקים שניהלתי: תביעה של 2.94 מיליון ₪ על מכתבי התראה, ותביעה על בקשות עיון ותלונה לוועדת האתיקה – בשניהם סולקה התביעה על הסף (בתיק השני – בחלק שנגע להליכים). עוד על מכתבי התראה.

מולקנדוב נ' פורוש, ע"א 844/12 (2017)

פסק הדין עסק בסעיף 13(9) לחוק, שמגן על "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". נקבע שכאשר תנאי הסעיף מתקיימים, החסינות מוחלטת ואין בוחנים את תוכן הדברים – אבל התנאים עצמם נבחנים בקפדנות. ברע"א 5203/24 שוב נ' שקרג'י (2024) הסתייג בית המשפט העליון, באמרת אגב, מהרחבה של החסינות הזו מעבר לגבולותיה.

בפועל: פנייה לרשות שהחוק מחייב או מתיר יכולה להיות מוגנת לחלוטין; פנייה שאינה עומדת בתנאים תיבחן לפי ההגנות הרגילות, כמו הגנת תום הלב.

פלונית נ' דניאל, ע"א 7426/14 (2016)

בית המשפט העליון קבע שתלונה למשטרה, או לגוף אחר שמוסמך לקבל תלונות, היא "פרסום" לעניין החוק. ההגנה על תלונה כזו (סעיף 15(8)) מותנית בתום לב, ונשללת כשהמתלונן יודע שהתלונה כוזבת.

בפועל: תלונה שהוגשה בתום לב מוגנת, גם אם התיק נסגר בסופו של דבר; תלונת שווא מודעת חושפת את המתלונן לתביעת לשון הרע.

5. לשון הרע ברשת: שיתופים, לייקים וגולשים אנונימיים

רוב התיקים היום מתחילים בפוסט, בתגובה או בהודעה בקבוצה. שני פסקי הדין הבאים הם נקודת המוצא לכל תיק כזה.

מור נ' ברק אי.טי.סי, רע"א 4447/07 (2010)

אדם שהושמץ בהודעות אנונימיות בפורום באתר אינטרנט ביקש לחייב את ספקית הגישה לאינטרנט לחשוף נתונים שיאפשרו לזהות את הכותבים. בית המשפט העליון קבע, בדעת רוב, שלאנונימיות ברשת יש מעמד חוקתי – מכוח חופש הביטוי והזכות לפרטיות – ושבהיעדר הסדר בחקיקה אין מסגרת שמאפשרת לבית המשפט להורות על חשיפת זהותו של גולש.

בפועל: קשה מאוד לחייב ספקית או פלטפורמה לחשוף פרופיל אנונימי. לרוב צריך לחפש דרכים אחרות לזהות את המפרסם – ורק אז לפעול נגדו.

שאול נ' ניידלי תקשורת, רע"א 1239/19 (2020)

פסק הדין המנחה לפייסבוק ולרשתות החברתיות. בית המשפט העליון קבע שלחיצה על "לייק" אינה "פרסום" לעניין החוק, ואילו שיתוף של פוסט פוגעני – הוא פרסום. עוד נקבע שברירת המחדל היא לתבוע את המפרסם המקורי, ושתביעה בררנית נגד מי ששיתף בלבד, בלי לתבוע את מי שכתב, מעוררת חשד לשימוש לרעה בהליך.

בפועל: לייק לא יחשוף אתכם לתביעה; שיתוף – עלול. העקרונות האלה רלוונטיים גם להעברת הודעות בוואטסאפ – ראו המדריך ללשון הרע בוואטסאפ.

6. סעדים: פיצוי, צווי מניעה ותביעות השתקה

גם כשהפרסום הוא לשון הרע, נשאלת השאלה מה הסעד: כמה פיצוי, האם אפשר לעצור פרסום מראש, ומה עושים כשהתביעה עצמה נועדה להשתיק.

פלונית נ' פלוני, רע"א 2855/20 (2022)

החוק מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 50,000 ₪ צמודים למדד (כ-82,000 ₪ כיום), וכפל הסכום (כ-164,000 ₪) כשהוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע – אבל לא יותר מפעם אחת בשל "אותה לשון הרע" (סעיף 7א(ד)). בפסק הדין הזה קבע בית המשפט העליון איך מחליטים אם סדרת פרסומים היא "אותה לשון הרע" או כמה פרסומים נפרדים: בוחנים את התוכן, את מסגרת הזמן ואת הנמענים.

בפועל: עשרה פוסטים עם אותו מסר, באותה תקופה ולאותו קהל, לא בהכרח שווים עשרה פיצויים; מסרים שונים, בזמנים שונים ולקהלים שונים – עשויים להצדיק פיצוי נפרד.

Canwest נ' עזור, ע"א 6903/12 (2015)

פסק דין שעסק בפרסומים על רקע סכסוך עסקי. בית המשפט העליון קבע שבפרסומים כאלה נבחנים העניין הציבורי שבהם ואופן הצגתם, ושכוונה לפגוע רלוונטית הן לשאלת ההגנות והן לגובה הפיצוי. הפיצוי הופחת ממיליון ₪ ל-220,000 ₪.

בפועל: בסכסוכים בין מתחרים, שותפים או ספקים, גם פרסום פוגעני מאוד לא יזכה בהכרח בפיצוי של מיליונים – ובית המשפט יבחן מה עמד מאחוריו.

אבנרי נ' שפירא, ע"א 214/89 (1989)

ההלכה שקובעת מתי אפשר לעצור פרסום לפני שבית המשפט הכריע בתביעה. נקבע שכל עוד האחריות לא הוכרעה, חופש הביטוי גובר: בית המשפט לא ייתן צו מניעה זמני נגד פרסום כשהנתבע מעלה הגנה שאינה טענת סרק.

בפועל: כמעט אי אפשר לעצור פרסום מראש או להסיר אותו בצו זמני. בתי המשפט ממשיכים להחיל את ההלכה גם על פרסומים ברשת – ראו בפסיקה העדכנית.

וקנין נ' קיבוץ ניר דוד, רע"א 1954/24 (2025)

פסק הדין המרכזי בעניין תביעות השתקה (SLAPP) – תביעות שנועדו בעיקר להרתיע ולהשתיק ביקורת, ולא לתקן פגיעה בשם הטוב. בית המשפט העליון מנה את סימני ההיכר: פערי כוחות בין הצדדים, עילה קלושה, סכום תביעה מופרז, בחירה סלקטיבית של נתבעים ופרסום בעניין ציבורי. במקרים מובהקים אפשר לסלק תביעה כזו על הסף; במקרים אחרים – להטיל על התובע הוצאות גבוהות. בתיק עצמו נדחה הערעור, אבל המבחנים שנקבעו בו מנחים מאז את בתי המשפט.

בפועל: נתבע שמרגיש שהתביעה נגדו נועדה להשתיק אותו יכול לבקש סילוק על הסף או הוצאות – אבל צריך להראות את הסימנים בפועל, ולא רק לטעון אותם.

איך ההלכות האלה חלות על המקרה שלכם?

ההלכות הן נקודת המוצא; ההכרעה בכל תיק תלויה בנוסח, בהקשר ובראיות. בשיחה ראשונה אבדוק איתכם את הפרסום ואת האפשרויות – בין שאתם הנפגעים ובין שאתם הנתבעים.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין הלכה לבין פסק דין רגיל?

הלכה היא כלל משפטי שנקבע בפסק דין של בית המשפט העליון, ולפי חוק-יסוד: השפיטה היא מנחה את כל בתי המשפט האחרים. פסק דין של בית משפט שלום או מחוזי יכול להדגים איך מיישמים את ההלכה, אבל אינו מחייב ערכאות אחרות. לכן בכל תיק לשון הרע מתחילים מההלכות של העליון, וממשיכים לפסיקה העדכנית.

האם לייק או שיתוף בפייסבוק נחשבים לשון הרע?

לפי הלכת שאול נ' ניידלי (2020), לייק אינו "פרסום" ולכן אינו מקים אחריות. שיתוף של פוסט פוגעני, לעומת זאת, הוא פרסום ועלול להיות לשון הרע. עם זאת, בית המשפט העליון קבע שברירת המחדל היא לתבוע את מי שכתב את הפוסט, ותביעה בררנית רק נגד מי ששיתף מעוררת חשד לשימוש לרעה בהליך.

האם אפשר לתבוע על דברים שנאמרו נגדי בבית משפט או בתלונה?

על דברים שנאמרו או נכתבו תוך כדי הליך משפטי – לא: הם חסינים באופן מוחלט לפי סעיף 13(5) לחוק (הלכת חיר נ' גיל). תלונה למשטרה או לגוף מוסמך מוגנת רק אם הוגשה בתום לב; תלונה שהמתלונן ידע שהיא כוזבת עלולה להיות לשון הרע (הלכת פלונית נ' דניאל).

האם אפשר לקבל צו שימנע פרסום או יסיר אותו מיד?

לרוב לא. לפי הלכת אבנרי נ' שפירא, כל עוד לא הוכרע שהפרסום הוא לשון הרע, בית המשפט לא ייתן צו מניעה זמני אם הנתבע מעלה הגנה רצינית. לכן הדרך המקובלת היא פנייה למפרסם או לפלטפורמה בדרישה להסיר את הפרסום, ובמקביל – אם צריך – תביעה.

מה זו תביעת השתקה, ואיך מתגוננים מפניה?

תביעת השתקה (SLAPP) היא תביעה שנועדה בעיקר להרתיע מבקרים – למשל תביעה בסכום מופרז של גוף חזק נגד אדם פרטי על ביקורת בעניין ציבורי. לפי הלכת וקנין נ' קיבוץ ניר דוד (2025), במקרים מובהקים אפשר לבקש לסלק אותה על הסף, ובמקרים אחרים להטיל על התובע הוצאות גבוהות. כדאי להיערך לכך כבר בתגובה הראשונה לתביעה.

עו"ד טל בן שושן

עורך דין ומגשר, בעל משרד בוטיק בראשון לציון העוסק בדיני לשון הרע, הגנת הפרטיות וקניין רוחני. מייצג תובעים ונתבעים בכל הערכאות; חבר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין. עוד על המשרד