הגנות בלשון הרע: אמת דיברתי, תום לב ופרסומים מותרים

תביעת לשון הרע לא מסתיימת בשאלה אם נאמרו דברים פוגעניים. גם כשפרסום עונה על ההגדרה של לשון הרע, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מעניק למפרסם שורה של הגנות, ובמקרים מסוימים אף חסינות מוחלטת. ההגנות הן המקום שבו החוק מאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ובתיקים רבים – שם מוכרעת התביעה.

Quick Answer

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, בישראל מעניק למפרסמים שורה של הגנות מפני תביעות לשון הרע, גם כאשר פרסום עונה על הגדרת לשון הרע. הגנות אלו, המפורטות בפרק ג' לחוק, כוללות פרסומים מותרים בסעיף 13 המעניקים חסינות מוחלטת, והגנות נוספות כמו "אמת הפרסום" (סעיף 14) ו"תום הלב" (סעיפים 15 ו-16).

פרק ג' לחוק בנוי משלוש שכבות:

• פרסומים מותרים (סעיף 13) – רשימה סגורה של מצבים שבהם פרסום לא ישמש עילה לתביעה כלל, גם אם הוא כוזב.
• הגנות (סעיפים 14–16) – הגנת אמת הפרסום ("אמת דיברתי") והגנת תום הלב, לצד כללי נטל ההוכחה.
• הקלות (סעיף 19) – נסיבות שבית המשפט רשאי לשקול לטובת הנתבע כשהוא פוסק פיצוי או גוזר דין.

במאמר הזה אני עובר על כל אחת מהן: מה החוק אומר, איך בתי המשפט מפרשים אותו, ומה זה אומר בפועל למי שפרסם – או למי שנפגע מפרסום. המאמר עודכן בפסיקה עד אוקטובר 2026.

לפני ההגנות: האם זו בכלל לשון הרע?

ההגנות נבחנות רק אחרי שנקבע שהפרסום הוא לשון הרע. בית המשפט בוחן תביעה בארבעה שלבים: מה משמעות הדברים בעיני קורא סביר; האם המשמעות הזו היא לשון הרע; האם עומדת למפרסם הגנה; ואם לא – איזה סעד מגיע. לכן, לפני שמגיעים להגנות, כדאי לבדוק שתי שאלות שמסיימות לא מעט תיקים כבר בשלב הראשון (ההלכות המרכזיות מרוכזות בעמוד ההלכות).

עובדה או דעה. קביעה עובדתית ("הוא גנב מהקופה") צריך להוכיח; הבעת דעה ("הוא מנהל את הוועד בצורה גרועה") נבחנת אחרת. פרסומים רבים הם "פרסום מעורב" – עובדות, ועליהן נופך שלילי של דעה – ואז אפשר להפריד בין חלקי הפרסום ולבחון לכל חלק את ההגנה המתאימה לו (רע"א 5203/24 שוב נ' שקרג'י, 2024, בהסתמכות על ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337 (1978)).

ביטויי תפר. מילים כמו "מושחת", "שקרן" או "עבריין" אינן הבעת דעה מוגנת באופן אוטומטי. באוגוסט 2026 קבע בית המשפט העליון שהן נבחנות לפי ההקשר, והחזיר על כנו פיצוי שנפסק על תגובה ברשת X שכינתה אדם "מושחת" (רע"א 65005-03-26 ואטורי נ' הררי). באותו אופן, תיאוריית קשר שמוצגת כעובדה, ולא כפרשנות, אינה "דעה" – ועלתה למפרסם 80,000 ₪ בתוספת הוצאות (ת"א 2425-02-25 גנץ נ' ארונוב, שלום ת"א, אוקטובר 2026).

מהם פרסומים מותרים לפי סעיף 13 בחוק לשון הרע?

סעיף 13 קובע שפרסום שנופל לאחת מ-11 הפסקאות שלו "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". זו לא הגנה שבודקים בה תום לב או אמת: מי שנכנס לגדר הסעיף פטור מאחריות. לכן, כשסעיף 13 חל, אפשר לבקש לסלק את התביעה על הסף – בלי שלב הוכחות.

מה כולל סעיף 13

1. פרסום המוגן לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת או לפי חוק חסינות חברי הכנסת.
2. פרסום בישיבת הממשלה.
3. פרסום על ידי הממשלה או שר בתוקף תפקידו, או על פי הוראתם.
4. פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו, או מטעמו.
5. פרסום על ידי שופט, דיין, בורר או בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית אחר, תוך כדי דיון או בהחלטתו – וכן פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו או עד, שנעשה תוך כדי דיון כזה.
6. פרסום תוך כדי דיון בפני ועדת חקירה, או בדין וחשבון שלה.
7. דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של הליך כאמור בפסקאות 5 ו-6, אם הפרסום לא נאסר לפי סעיף 21.
8. דין וחשבון נכון והוגן על ישיבה פומבית של ארגון או ועידה בין-לאומיים, בית דין בין-לאומי, או מוסדות ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית.
9. פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת, או שהוא רשאי לעשות על פי היתר שלה.
10. העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם או ממסמך שפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש.
11. פרסום חוזר נכון והוגן של מה שפורסם קודם בנסיבות של פסקאות 1, 3, 4, 7, 8, 9 או 10.

"מוחלטת" – מה זה אומר, ומה לא

המשמעות של חסינות מוחלטת היא שאם הפרסום נכנס לגדר אחת הפסקאות, לא בודקים אם הדברים נכונים, אם היו רלוונטיים או אם נאמרו מתוך כוונה רעה. כך קבע בית המשפט העליון לגבי פרסום תוך כדי הליך משפטי לפי סעיף 13(5) (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, 2009), ובתי המשפט ממשיכים ליישם את ההלכה גם היום.

אבל החסינות מוחלטת רק בתוך הגבולות של כל פסקה, והגבולות האלה מתפרשים בצמצום: את סעיף 13 "יש לפרש… באופן דווקני… ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו" (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)). חלק מהפסקאות כוללות תנאים מובנים – דיווח "נכון והוגן" בפסקאות 7, 8, 10 ו-11, או פרסום "בתוקף תפקידו" בפסקאות 3 ו-4. פרסום שלא עומד בתנאי אינו נהנה מהחסינות, ואז עוברים לבחון את ההגנות של סעיפים 14 ו-15.

הליכים משפטיים, מכתבי התראה וגופים מעין-שיפוטיים – סעיף 13(5)

הפסקה שבה נתקלים הכי הרבה בתיקים היא 13(5): מה שנאמר או נכתב תוך כדי דיון בפני בית משפט, בית דין, בורר או גוף בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית – בכתבי טענות, בעדות, בדיון – לא יכול לשמש עילה לתביעת לשון הרע. ההיגיון: מי שמשתתף בהליך צריך להיות חופשי להעלות את טענותיו בלי לחשוש מתביעה נגדית. דוגמאות מהשנים האחרונות:

• דיון בפני המפקחת על רישום המקרקעין. דברים שאמר שכן בדיון בסכסוך בבית משותף, ונרשמו בפרוטוקול, חסינים באופן מוחלט. התביעה נדחתה על הסף, והתובעת חויבה ב-9,000 ₪ הוצאות (תאד"מ 56575-05-25 קוטאי נ' אהרוני, שלום ת"א, אוגוסט 2026).
• בקשות עיון ותלונה לוועדת האתיקה. בתיק שבו ייצגתי נתבע שעורך דין תבע ממנו 500,000 ₪, קבע בית משפט השלום (2024) שבקשות עיון בתיקי בית משפט ותלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין הן חלק מהליך שיפוטי או מעין-שיפוטי, ולכן חסינות לפי סעיף 13(5); החלק שנשען עליהן נדחה בלי בירור לגופו, וטענות אחרות בתביעה נותרו לבירור.
• מכתבי התראה. הפסיקה החילה את החסינות גם על שלבים שקודמים להליך, כשיש להם "קשר ברור לסכסוך משפטי קיים" – ובכלל זה על מכתב תשובה למכתב התראה (רע"א 43/11 הרם נ' זקס, 2011). בתיק שבו ייצגתי ארבעה נתבעים בתביעה של 2.94 מיליון ₪, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב (2025) שמכתבי התראה חוסים תחת סעיף 13(5) גם אם בסוף לא הוגשה תביעה, וגם כשמי שעליו נכתבו אינו צד להליך. התביעה סולקה על הסף והתובעת חויבה ב-30,000 ₪ הוצאות. התובעת ערערה לבית המשפט העליון; הערעור תלוי ועומד והדיון בו נקבע לדצמבר 2026. איך שולחים מכתב כזה ואיך עונים עליו – במדריך מכתב התראה בלשון הרע.

תוצאות בתיקים קודמים אינן מבטיחות תוצאה דומה בתיק אחר; כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.

חשוב לזכור: החסינות חלה על מה שנאמר בהליך ובמסגרתו. מה שנאמר מחוץ לו – למשל פוסט שמספר על הסכסוך במילים חדשות, או הפצה של מכתב ההתראה לשכנים וללקוחות – נבחן בנפרד, ולא תמיד ייהנה מאותה חסינות.

פרסום מכוח חובה או היתר של רשות – סעיף 13(9)

סעיף 13(9) מגן על פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת, או רשאי לעשות על פי היתר שלה. גם כאן החסינות מוחלטת, ובית המשפט לא בוחן את תוכן הדברים – אבל רק כשתנאי הסעיף מתקיימים במדויק (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, 2017). שני גבולות חשובים:

• לא כל גוף הוא "רשות מוסמכת". בית המשפט העליון קבע שבית ספר או קורס מקצועי אינם רשות כזו, ולכן מכתבים שכתבה רופאה על תלמידה בקורס לאחיות לא נהנו מהחסינות (עניין ננס).
• אין הרחבת יתר. בדצמבר 2024 העיר בית המשפט העליון, באמרת אגב, שלא כל פעילות של עובד ציבור – ובוודאי לא התבטאות תקשורתית שנלווית לעבודה המינהלית – חסינה מפני תביעה (עניין שוב נ' שקרג'י).

בפועל: קיבלתם כתב תביעה על משהו שאמרתם בהליך משפטי, בעדות, בתלונה לגוף מוסמך או במכתב התראה? זה הדבר הראשון לבדוק – כי סעיף 13 יכול לסיים את התיק עוד לפני שהוא מתחיל.

מהי הגנת אמת הפרסום בחוק לשון הרע?

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." (סעיף 14 לחוק)

הגנת אמת הפרסום נועדה להגן על מי שפרסם דברים פוגעניים – אבל נכונים – כשיש לציבור עניין בהם. היא מגנה על חופש הביטוי ומונעת "אפקט מצנן": החשש לומר דבר נכון רק משום שהוא פוגע. היא חשובה במיוחד לעבודה עיתונאית – ככל שהדברים נכונים יותר ובעלי עניין ציבורי גדול יותר, כך גובר האינטרס החברתי בפרסומם – אבל היא חלה על כל פרסום: פוסט, ביקורת, הודעה בקבוצה.

שני תנאים מצטברים, ועל מי הנטל

כדי ליהנות מההגנה צריך להוכיח שני דברים: שהדברים היו אמת, ושהיה בפרסום עניין ציבורי. הנטל להוכיח את שניהם מוטל על מי שטוען להגנה – כמעט תמיד הנתבע – והוא צריך לתמוך את טענותיו בראיות.

ההגנה נבחנת באופן אובייקטיבי. סעיף 14 לא שואל מה הניע את המפרסם, ולכן שאלות כמו תום לבו, או אם פרסם בכוונה או ברשלנות, אינן רלוונטיות כאן – בניגוד להגנת תום הלב שבסעיף 15.

יסוד האמת: איך בית המשפט קובע מהי "אמת"

במשך שנים פירשו בתי המשפט את דרישת האמת באופן דווקני, ובעשורים האחרונים יש מגמה מסוימת של הרחבה. בית המשפט קובע את האמת על בסיס הראיות שהוצגו בהליך, ברמת ההוכחה של משפט אזרחי. כשהפרסום עוסק בתהליכים היסטוריים, במחלוקות אקדמיות או בשאלות שנמצאות על הרצף שבין עובדה לדעה, בתי המשפט נזהרים מלהכריע: "קביעת 'האמת ההיסטורית' – ככל שיש קיום למושג זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית המשפט" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (2002); ראו גם רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, 2006). במקרים כאלה בית המשפט מגביל את עצמו למה שהוכח בפניו, ולא מתיימר להכריע במחלוקת עצמה.

שני כללים נוספים מהפסיקה:

• האמת נבחנת ביום הפרסום. השאלה היא אם הדברים היו נכונים כשפורסמו, ואין חובה לעדכן פרסום כתנאי להגנת סעיף 14 (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, ודנ"א 7325/95).
• אין "אמת לשעתה". דיווח שנראה נכון בשעתו אבל לא הוכח כאמת לא נכנס להגנת סעיף 14; מקומו, אם בכלל, בהגנת תום הלב (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014)).

פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש

החלק האחרון של סעיף 14 קובע שההגנה לא תישלל רק משום שלא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". המחוקק לא רצה שפרסום חשוב ייפסל בגלל אי-דיוק שולי – למשל, תחקיר שכל עיקריו נכונים אבל טעה בתאריך או בפרט צדדי. כמו יתר סעיפי החוק, הסייג חל על כל פרסום, לא רק על פרסום עיתונאי.

לסייג שני תנאים מצטברים. הראשון – הפרט הוא "לוואי": הוא לא מטה באופן מהותי את התמונה שהפרסום מצייר. השני – אין בו "פגיעה של ממש": הוא לא מוסיף לפגיעה מעבר למה שעולה מהחלקים שהוכחו. הפסיקה לא קבעה לכך מבחן נוקשה: בית המשפט בוחן את הפרסום כולו, את הפגיעה שעולה ממנו, ואת משקלו של הפרט שלא הוכח. כשהסייג חל, ההגנה עומדת גם אם התברר שהפרט אינו מדויק.

עניין ציבורי

גם פרסום נכון לחלוטין לא יהיה מוגן אם אין בו עניין ציבורי. היסוד הזה נותן לבית המשפט שיקול דעת: פרסום בתפוצה רחבה של פרטים נכונים שכל תכליתם לבייש אדם, בלי תועלת לאיש, עשוי לא ליהנות מההגנה.

"עניין ציבורי" אינו "מה שמעניין את הציבור". הכוונה למידע שיש תועלת בהפצתו – לציבור כולו או לציבור מסוים, כמו דיירי בניין, הורים בבית ספר או לקוחות של עסק. בית המשפט שוקל את התועלת הזו מול הפגיעה בנפגע. את המושגים "דמות ציבורית" ו"עניין ציבורי" פיתח בית המשפט העליון ב-ע"א 1104/00 אפל נ' חסון (2002): היותו של הנפגע איש ציבור אינו מצמצם את ההגדרה של לשון הרע, אבל נשקל בשלב ההגנות.

בפועל: בתיק שבו ייצגתי תושב שראש מועצה תבעה בגלל תגובה בפייסבוק, הוכיח התושב שהמידע שפרסם היה נכון. בית המשפט קבע שעומדת לו הגנת אמת הפרסום ושהתביעה הוגשה באכיפה בררנית, ודחה אותה (2026).

מהי הגנת תום הלב לפי סעיפים 15 ו-16 בחוק לשון הרע?

יש פרסומים שאינם אמת, או שאי אפשר להוכיח שהם אמת, ובכל זאת המפרסם לא יחויב – כי עמדה לו הגנת תום הלב. סעיף 15 מונה 12 מצבים שבהם פרסום בתום לב מוגן. זו רשימה סגורה, בלי "סעיף סל": פרסום שלא נעשה באחד מהם לא ייהנה מההגנה, גם אם נעשה בתום לב.

להגנה שני תנאים מצטברים: הפרסום נעשה באחת מהנסיבות שבסעיף 15, והוא נעשה בתום לב. התנאי השני מתברר בדרך כלל דרך החזקות של סעיף 16: מי שמוכיח שפרסם באחת הנסיבות ושלא חרג מהסביר – נהנה מחזקת תום לב, והנטל לסתור אותה עובר לתובע (פירוט בהמשך).

12 החלופות בקצרה

פסקה	מתי היא חלה	למשל
15(1)	המפרסם לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה אליו	סיפור שנראה בדוי, ומתברר שנקרא על אדם אמיתי
15(2)	היחסים בין המפרסם לנמען הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם	דיווח של עורך דין ללקוח; עיתונות אחראית בעניין ציבורי חשוב
15(3)	הגנה על עניין אישי כשר – של המפרסם, של הנמען או של מי שהנמען מעוניין בו	תלונה לוועד הבית; אזהרה לשותף עסקי
15(4)	הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי	ביקורת על נבחר ציבור, על פקיד, על התנהלות בעניין ציבורי
15(5)	הבעת דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין, בא כוח או עד בישיבה פומבית של בית משפט, או בפני ועדת חקירה	פרשנות על התנהלות של צד במשפט פומבי
15(6)	ביקורת על יצירה שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי	ביקורת על ספר, הצגה, תערוכה או הרצאה
15(7)	הבעת דעה של ממונה, מכוח דין או חוזה, על מי שכפוף לו – כשהיא מוצדקת מתוקף התפקיד	חוות דעת של מנהל על עובד
15(8)	תלונה לממונה על הנפגע או לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור – אבל לא פרסום אחר של התלונה	תלונה במשטרה, ללשכת עורכי הדין או למעסיק
15(9)	דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית, או על ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, כשיש בכך עניין ציבורי	דיווח על אסיפת תושבים או על ישיבה פתוחה לציבור
15(10)	פרסום שנועד רק לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם	תגובה שמכחישה האשמה שפורסמה נגדכם
15(11)	מסירת ידיעה לעורך של אמצעי תקשורת כדי שיבחן אם לפרסמה	פנייה לכתב עם מידע
15(12)	שידור רדיו או טלוויזיה חי, כשהאחראי לשידור לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע	מרואיין שהשמיץ בשידור חי

חובה חוקית, מוסרית או חברתית – סעיף 15(2)

סעיף 15(2) מגן על פרסום כש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". הרעיון פשוט: לא הוגן להטיל אחריות על מי שהייתה עליו חובה לפרסם. בית המשפט העליון פירק את ההגנה לשלושה רכיבים: היחסים בין המפרסם לנמען, תוכן הפרסום, וקיומה ואופיה של החובה (עניין דיין-אורבך, פסקאות 45–48).

חובה חוקית היא המקרה הפשוט. כך, למשל, חובת הנאמנות של עורך דין כלפי לקוחו (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961) עשויה לחייב אותו למסור ללקוח מידע שפוגע באדם אחר. במקרים כאלה האינטרס ביחסי האמון בין עורך הדין ללקוח גובר בדרך כלל.

חובה מוסרית או חברתית מורכבת יותר, כי מה שאדם אחד רואה כחובה, אחר רואה כרכילות. הפסיקה פיתחה שני מבחני עזר. המבחן האובייקטיבי שואל אם מנסיבות העניין ומתכלית הפרסום, לפי שיקול דעתו של בית המשפט, עולה חובה כזו. המבחן האמפירי שואל אם רוב האנשים הסבירים במקומו של המפרסם היו חושבים שהם חייבים לפרסם (ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593 (1951)). אלה כלי עזר ולא מבחנים מחייבים, ובתי המשפט משתמשים בדרך כלל בשניהם יחד.

שני רכיבים נוספים נבחנים תמיד. הראשון – האם הפרסום עצמו ממלא את החובה: פרסום שהולך הרבה מעבר לנדרש לא מוגן. השני – האם הנמענים הם האנשים שכלפיהם קיימת החובה. "יחסים" מתפרשים בהרחבה, ואין צורך בהיכרות אישית; אבל ככל שהתפוצה רחבה ומוגדרת פחות, החובה צריכה להיות כבדה יותר.

בעיתונות החובה עשויה לחול כלפי הציבור כולו. בית המשפט העליון הכיר, בגדר סעיף 15(2), ב"הגנת העיתונאות האחראית": פרסום בעניין ציבורי משמעותי, בתום לב ולפי סטנדרט של עיתונות זהירה (עניין דיין-אורבך). זו ההגנה המרכזית לפרסומים עיתונאיים שלא הוכחה אמיתותם.

עניין אישי כשר – סעיף 15(3)

ההגנה חלה כשהפרסום נעשה כדי להגן על "עניין אישי כשר" – של המפרסם, של מי שקיבל את הפרסום, או של מי שהנמען מעוניין בו. זו הגנה צרה יחסית, בעיקר בגלל ההיקף: היא חלה רק כשהפרסום הגיע למי שהעניין רלוונטי אליו.

מהו "עניין אישי כשר"? אין מבחן אחד, וכל מקרה נבחן לגופו. הוכרו כך, למשל, טובת ילד, מימוש זכות חוקית ואף אינטרסים מסחריים. בעל העניין יכול להיות אדם, קבוצה או תאגיד, והוא לא חייב להיות המפרסם עצמו. גם כאן תום הלב מתברר דרך חזקת סעיף 16: מי שפעל באופן סביר – בירר את העובדות, ניסה קודם דרכים אחרות, ופנה רק למי שצריך לדעת – נהנה מחזקת תום לב.

דוגמה טרייה: ב-ת"ק 28147-06-26 בוהדנה נ' גולן (תביעות קטנות אילת, אוקטובר 2026) נקבע שתלונה עניינית לוועד הבית על עלים שנושרים מחצר השכן אינה לשון הרע, ובכל מקרה מוגנת לפי סעיף 15(3); לעומת זאת, הפנייה של הצד השני אל מקום העבודה של השכן הובילה לקבלת התביעה שכנגד. אותו סכסוך, שני נמענים שונים – ותוצאה הפוכה.

הבעת דעה על איש ציבור או בעניין ציבורי – סעיף 15(4)

זו אחת ההגנות החשובות בעידן הרשתות: הבעת דעה בתום לב על התנהגות של אדם בתפקיד ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי – ועל אופיו ומעשיו, במידה שנתגלו באותה התנהגות.

• ב-2023 קבע בית המשפט העליון שהכינוי "חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו" הוא מטאפורה פוליטית ולא קביעה עובדתית; וגם אילו היה לשון הרע – הוא מוגן כהבעת דעה בתום לב על נבחר ציבור (רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' זוהר).
• ב-2024 נקבע שבעלת תפקיד ציבורי שהתראיינה לעיתון ומתחה ביקורת על עורך דין שעתר נגד היחידה שבראשה מוגנת לפי סעיף 15(4), גם אם בדבריה יש לשון הרע (עניין שוב נ' שקרג'י).
• הגבול: דעה צריכה להישען על עובדות. כינוי "מושחת" שנקרא בהקשרו כייחוס עבירה (עניין ואטורי, 2026), או דירוג של כוכב אחד בלי מילה שנתן שכן בסכסוך, שמעולם לא היה לקוח של העסק (ע"א 274-02-25 יהב נ' קליימן, מחוזי מרכז, 2026) – לא נהנו מההגנה.

ביקורת צרכנית עניינית היא דוגמה שכיחה לפרסום מוגן. בתיק שבו ייצגתי לקוח שכתב ביקורת של כוכב אחד על מוסך, קבע בית המשפט (2023) שמדובר בביקורת צרכנית לגיטימית, ולחלופין שעומדות לו הגנות אמת הפרסום ותום הלב.

ביקורת על יצירה או פעולה פומבית – סעיף 15(6)

מי שמציג לציבור יצירה או פעולה – ספר, הצגה, תערוכה, הרצאה – חשוף לביקורת עליה, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזו, גם להבעת דעה על אופיו ומעשיו כפי שנתגלו ביצירה. ההגנה לא מכסה מתקפה אישית שאינה קשורה ליצירה או לפעולה.

תלונה לגורם מוסמך – סעיף 15(8)

תלונה במשטרה, ללשכת עורכי הדין, למעסיק או לכל רשות שמוסמכת לטפל בעניין היא "פרסום" לכל דבר, אבל היא מוגנת כשהיא מוגשת בתום לב. ההגנה נשללת כשהמתלונן יודע שתלונתו כוזבת (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, 2016).

שימו לב לסיפה של הסעיף: ההגנה חלה על התלונה עצמה, והחוק קובע במפורש שאין בה כדי להגן "על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". מי שמגיש תלונה ואז מספר עליה בפייסבוק או בקבוצת וואטסאפ – יוצא מתחום ההגנה הזו.

נטל ההוכחה וחזקות תום הלב – סעיף 16

סעיף 16 קובע שתי חזקות, ובפועל הן מכריעות את רוב הדיונים בהגנת תום הלב:

• חזקת תום לב (16(א)). מי שהוכיח שפרסם באחת הנסיבות של סעיף 15, ושהפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", חזקה עליו שפעל בתום לב. שימו לב לתנאי השני: בעניין ננס נקבע שרופאה שכתבה על תלמידה מכתבים חמורים, בלי שפגשה אותה או בדקה אותה, חרגה מהסביר – ולכן לא נהנתה מהחזקה, אף שכוונתה הייתה לעזור.
• חזקות חוסר תום לב (16(ב)). חזקה שהמפרסם לא פעל בתום לב אם: (1) הדבר לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר לא היה אמת והוא לא נקט, לפני הפרסום, אמצעים סבירים לבדוק אם הוא אמת; או (3) הוא התכוון לפגוע יותר ממה שסביר כדי להגן על הערכים שסעיף 15 מגן עליהם.

המסקנה המעשית: לפני פרסום פוגעני – בדקו. מי שלא נקט אמצעים סבירים לוודא את העובדות מאבד בדרך כלל את הגנת תום הלב, גם אם האמין בדבריו. ולפי סעיף 18, כשנתבע מביא ראיות להגנה, התובע רשאי להביא ראיות לסתור.

באילו נסיבות ניתנות הקלות בפיצויים לפי סעיף 19 בחוק לשון הרע?

כשבית המשפט קובע שהנתבע אחראי, הוא עדיין רשאי להתחשב לטובתו בנסיבות שבסעיף 19:

1. לשון הרע הייתה רק חזרה על מה שכבר נאמר, והמפרסם נקב במקור שעליו הסתמך;
2. המפרסם היה משוכנע באמיתות הדברים;
3. הוא לא התכוון לנפגע;
4. הוא התנצל, תיקן או הכחיש, או נקט צעדים להפסקת ההפצה – ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו "במקום, במידה ובדרך" שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים.

מעבר לרשימה, הפסיקה מנתה שיקולים נוספים: טיב העוולה, התנהגות המעוול – אם הייתה זדונית או "משולחת כל רסן" – היקף ההשמצה והתפוצה, והתנהגות הצדדים לאורך המשפט (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225 (1973)); וכן מעמדם של הצדדים, לרבות היותו של הנפגע איש ציבור, והתנהגותם לפני הפרסום ואחריו (עניין בן גביר נ' דנקנר; ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, 2008; עניין פלונית נ' דניאל).

להקשר: החוק מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 50,000 ₪ צמודים למדד (כ-82,000 ₪ כיום), וכפל הסכום (כ-164,000 ₪) כשהוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע. ההקלות של סעיף 19 משפיעות על המקום שבו ייקבע הפיצוי בתוך הטווח הזה, ולפעמים מתחתיו.

בפועל, ההקלה החשובה ביותר שנמצאת בידי המפרסם היא ההתנצלות. התנצלות מוקדמת, שמתפרסמת באותה במה ובאותו היקף כמו הפרסום המקורי ובלי הסתייגויות, יכולה לצמצם משמעותית את הפיצוי – ולפעמים לסיים את הסכסוך עוד לפני תביעה.

אילו טענות נוספות יכולות לסיים תביעות לשון הרע?

לצד ההגנות של פרק ג', יש טענות שמופיעות במקומות אחרים בחוק ובפסיקה – ולפעמים הן מסיימות את התיק מהר יותר מכל הגנה.

גידוף אינו בהכרח לשון הרע

קללה או כינוי גנאי בוויכוח סוער לא תמיד מייחסים לאדם התנהגות או תכונה מסוימת, ולכן לא תמיד הם לשון הרע. באוקטובר 2026 קבע בית משפט השלום בתל אביב שהמילה "טינופת" היא גידוף ולא לשון הרע – אבל האמירה שאדם "הלשין על לוחם" כבר מייחסת לו מעשה, ולכן היא לשון הרע (ת"א 41036-02-25 בניהו נ' כרמי בוזגלו). ההבחנה הזו חשובה במיוחד בקבוצות וואטסאפ ובתגובות ברשת, שבהן הוויכוח מתלהט מהר.

לשון הרע על קבוצה – סעיף 4

לשון הרע על "ציבור" או על קבוצת אנשים שאינה תאגיד – למשל "כל הקבלנים בעיר רמאים" – אינה מקימה עילה לתביעה אזרחית. אדם מתוך הקבוצה יכול לתבוע רק אם הדברים מתייחסים אליו עצמו, ובית המשפט בוחן את גודל הקבוצה, את מידת ההכללה ואם אפשר לזהות בה אנשים מסוימים (ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי, 2011).

לשון הרע על מי שנפטר – סעיף 5

פרסום פוגעני על אדם אחרי מותו דינו כדין לשון הרע על אדם חי, אבל הוא אינו מקים עילה לתביעה אזרחית ולא לקובלנה פרטית. החוק מאפשר רק כתב אישום, ורק אם ביקשו זאת בן או בת הזוג, הילדים, הנכדים, ההורים או האחים של הנפטר.

התיישנות

תביעה אזרחית בגין לשון הרע כפופה לתקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים. בפרסום ברשת, שממשיך להיות זמין, עולה לעתים השאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות. מי שנתבע על פרסום ישן צריך לבדוק את הנקודה הזו עוד לפני שנכנסים לגוף העניין.

שיתוף, לייק ומנהלי קבוצות

השאלה מי "מפרסם" ברשת משפיעה ישירות על ההגנות. בית המשפט העליון קבע ששיתוף של פוסט הוא פרסום, אבל לייק אינו; ושברירת המחדל היא לתבוע את המפרסם המקורי, כך שתביעה בררנית רק נגד מי ששיתף עלולה להיחשב שימוש לרעה בהליך (רע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת, 2020). בפברואר 2026 הבהיר בית המשפט העליון, בתיק שעסק בפגיעה בפרטיות, שההגנות שבחוק איסור לשון הרע חלות גם על פרסומים ברשתות החברתיות (רע"א 9653-12-25 קנר נ' אונגרפלד).

מנהל של קבוצה אינו אחראי אוטומטית לכל מה שנכתב בה. בית המשפט המחוזי בחיפה פטר מנהל של קבוצה פתוחה, שלא הייתה לו שליטה מוקדמת על התוכן ושאיש לא ביקש ממנו להסיר את הפרסום (ת"א 44827-10-21 אבישר נ' דואק, 2023). לעומת זאת, מנהלת-שותפה של קבוצת פייסבוק שידעה על תגובה פוגענית, השאירה אותה ואף תמכה בה נחשבה "מפרסמת", וחויבה בפיצוי יחד ולחוד (ת"א 63170-12-19 זיסקינד נ' עמית, שלום ת"א, 2026). מנהל קבוצה שמקבל בקשה להסיר פרסום פוגעני – עדיף שיפעל מהר.

הצד של הנפגע: איך מתמודדים עם טענות ההגנה

אני מייצג גם נפגעים, ובתיקים רבים התביעה מוכרעת בשאלה אם הנתבע יצליח להיכנס לאחת ההגנות. לכן, עוד לפני שמגישים תביעה, כדאי לבדוק:

• "אמת" צריך להוכיח. הנטל על הנתבע. מסמכים שסותרים את הדברים הם ליבת התיק, וסעיף 18 מאפשר להביא ראיות לסתור כל הגנה שהנתבע מעלה.
• עניין פרטי אינו עניין ציבורי. פרסום על סכסוך משפחתי, על מצב רפואי או על חיים אישיים לא תמיד ייהנה מהגנת האמת, גם כשהוא נכון.
• היקף התפוצה. תלונה לוועד הבית יכולה להיות מוגנת; אותה תלונה בקבוצה של כל השכונה, או אצל המעסיק, כבר לא בהכרח. ככל שהפרסום הגיע לאנשים שאין להם נגיעה לעניין, קשה יותר לנתבע לטעון לתום לב.
• האם הנתבע בדק? מי שלא נקט אמצעים סבירים לוודא את העובדות לפני הפרסום – חזקה שלא פעל בתום לב (סעיף 16(ב)(2)). פרסום על סמך שמועה, צילום מסך חלקי או "שמעתי ש…" הוא נקודת תורפה.
• כוונה לפגוע. פרסום חוזר ונשנה, אחרי פנייה להסירו, או בניסוח שנועד להשפיל, מחזקים את הטענה שהנתבע התכוון לפגוע מעבר לסביר – ועשויים לתמוך גם בבקשה לכפל פיצוי.

מכתב התראה טוב, שנשלח לפני התביעה, לא רק דורש התנצלות והסרה: התשובה אליו חושפת לא פעם באיזו הגנה הצד השני מתכוון להשתמש.

דוגמה: הודעה בקבוצת הדיירים

דוגמה להמחשה – לא מקרה אמיתי.

דייר כותב בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, שבה 90 משתתפים: "הגזבר של הוועד לקח לעצמו כסף מקופת הבניין". הגזבר שולח מכתב התראה, ואחר כך תובע. כך תיבחן התביעה:

1. לשון הרע? כן. זה ייחוס של מעשה פלילי לאדם מסוים, לא ביקורת כללית ולא קללה.
2. סעיף 13? לא. הודעה בקבוצת דיירים אינה הליך משפטי, ואינה פרסום מכוח חובה של רשות.
3. אמת הפרסום? אם הדייר יוכיח, למשל מדפי הבנק, שכספים הועברו לחשבון הפרטי של הגזבר בלי הצדקה – יש לו הגנה, ולכל דיירי הבניין יש עניין בניהול הקופה. אם יתברר שמדובר בהחזר הוצאות מתועד, ההגנה נופלת.
4. תום לב? פנייה לוועד, לחברת הניהול או למשטרה הייתה מוגנת יותר (סעיפים 15(3) ו-15(8)). הודעה לכל הקבוצה, בלי בדיקה מוקדמת ובניסוח של קביעה עובדתית, תתקשה לעמוד בחזקות של סעיף 16.
5. הקלות? אם הדייר יתנצל באותה קבוצה, באותו היקף ובלי הסתייגויות, בית המשפט רשאי להתחשב בכך, והפיצוי עשוי לרדת משמעותית.

בתיק אמיתי שקרוב לדוגמה הזו, שעסק בהאשמות פליליות נגד חברי נציגות של מגדל מגורים בקבוצת הדיירים, פסק בית המשפט 12,000–15,000 ₪ לכל תובע מכל נתבע שחויב (ת"א 44947-02-20 אהרוני נ' רוזנטל, שלום ת"א, 2025).

המסקנה המעשית: לפני ששולחים האשמה לקבוצה – בודקים, ופונים קודם לגורם המוסמך. ואם ההודעה כבר נשלחה – מתייעצים מהר, כי התנצלות מוקדמת שווה הרבה.

איך בוחרים קו הגנה

כשאני מקבל תיק הגנה, הבדיקה הולכת בערך בסדר הזה:

1. האם בכלל מדובר בלשון הרע? משמעות הדברים בעיני קורא סביר, עובדה מול דעה, גידוף מול האשמה.
2. האם חל סעיף 13? אם כן – בקשה לסילוק על הסף, בלי שלב הוכחות.
3. אמת ועניין ציבורי? אילו ראיות יש, ומה מהן קביל.
4. אחת מ-12 הנסיבות של סעיף 15? ומה צריך כדי ליהנות מחזקת תום הלב – ולהדוף את חזקות חוסר תום הלב.
5. הקלות: האם כדאי להתנצל, להסיר או לתקן – ומתי.

ובמקביל: האם התביעה נושאת סימנים של תביעת השתקה, ומה הסיכון בהוצאות לכל צד. פסקי דין נוספים מהשנתיים האחרונות מרוכזים בעמוד הפסיקה העדכנית.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין "פרסום מותר" לבין "הגנה"?

פרסום מותר לפי סעיף 13 לא מקים עילת תביעה כלל: לא בודקים אם הוא נכון או אם נעשה בתום לב, ולכן אפשר לבקש לסלק את התביעה כבר בתחילתה. ההגנות של סעיפים 14 ו-15 נבחנות לגופן, בדרך כלל אחרי שמיעת ראיות: הנתבע צריך להוכיח אמת ועניין ציבורי, או נסיבה מנסיבות סעיף 15 ותום לב.

האם מספיק להוכיח שמה שכתבתי נכון?

לא תמיד. הגנת "אמת דיברתי" דורשת שני תנאים: שהדברים היו אמת, ושהיה בפרסומם עניין ציבורי. פרסום נכון שכל תכליתו לבייש אדם, בלי תועלת לאיש, עלול לא ליהנות מההגנה. מנגד, פרט שולי שלא הוכח לא יפיל את ההגנה, אם אין בו פגיעה של ממש.

מה נחשב "עניין ציבורי"?

מידע שיש תועלת בהפצתו לציבור – לא בהכרח לכל המדינה. גם דיירי בניין, הורים בבית ספר או לקוחות של עסק הם "ציבור" לעניין זה. בית המשפט שוקל את התועלת שבפרסום מול הפגיעה בנפגע, ונותן משקל לכך שהנפגע הוא דמות ציבורית או שהעניין נוגע לתפקיד ציבורי.

האם אפשר לתבוע אותי על תלונה שהגשתי במשטרה?

תלונה למשטרה או לגורם מוסמך אחר היא "פרסום", אבל סעיף 15(8) מגן עליה כשהיא מוגשת בתום לב. ההגנה נשללת כשמגישים תלונה שיודעים שהיא כוזבת. וחשוב: ההגנה חלה על התלונה עצמה, לא על פוסט או הודעה שמספרים עליה לאחרים.

האם מה שנאמר בבית משפט או במכתב התראה יכול לשמש עילה לתביעה?

דברים שנאמרו או נכתבו תוך כדי הליך משפטי – בכתבי טענות, בעדות, בדיון – חסינים באופן מוחלט לפי סעיף 13(5). הפסיקה החילה את החסינות גם על מכתבי התראה ועל תשובות להם, כשיש להם קשר ברור לסכסוך משפטי. הפצה של אותם דברים לאנשים אחרים, מחוץ להליך, נבחנת בנפרד.

האם התנצלות מבטלת את התביעה?

לא מבטלת, אבל יכולה להפחית את הפיצוי. לפי סעיף 19(4), בית המשפט רשאי להתחשב בהתנצלות, בתיקון או בהכחשה – בתנאי שפורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים. התנצלות מוקדמת גם מסיימת לא מעט סכסוכים בלי תביעה.

ספרות מקצועית: א' שנהר, דיני לשון הרע (1997); ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור, דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שנייה, 2019).