מאמר זה עוסק במבחנים השונים אשר נקבעו בפסיקה ביחס להפרת סימן מסחר ועוולת גניבת העין וכן את הסעדים שניתן לדרוש על פי דין. אקדים ואומר כי המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס להפרת סימן מסחר ועוולת גניבת עין זהים במהותם. יחד עם זאת, חשוב לציין כי הפסיקה הרחיבה את ההגנה בעוולת גניבת עין לעומת הפרת סימן מסחר (על כך יורחב להלן).
מהי גניבת עין?
גניבת עין מוגדרת בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"):
" לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר." (בעבר הוגדרה עוולת גניבת העין בפקודת הנזיקין).
עוולת גניבת העין היא למעשה עוולה מסחרית המגדירה שימוש אסור של עוסק במוניטין שצבר עוסק אחר במותג או סימן מסחר מוכר היטב.
בהקשר זה יצוין, כי מכח חוק עוולות מסחריות ניתן לתבוע סעדים אף אם סימן המסחר אינו נרשם בהתאם לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה").
מהו סימן מסחר? TM (Trade Mark)
פקודת סימני מסחר מגדירה מהו סימן מסחר:
"סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם".
הפרת סימן מסחר היא למעשה שימוש שלא כדין בסימן מסחר רשום (ללא רשות בעל הסימן).
מתי קמה עילת תביעה בהפרת סימן מסחר או גניבת עין?
בכדי להשיג תובנענה בעילה של גניבת עין יש להוכיח קיומם של מוניטין וחשש סביר להטעיית הציבור.
המבחן הראשון – יסוד המוניטין:
הטוען לגניבת עין צריך להוכיח כי המוצר שלו רכש מוניטין בישראל.
קיימת הלכה, לפיה, די בעצם העובדה כי מוצר מועתק, בכדי להוכיח את המוניטין של המוצר.
כמו כן, רישום סימן מסחר בארץ או בחו"ל יכול להוות ראיה נוספת להוכחת מוניטין.
המבחן השני – יסוד ההטעיה ("המבחן המשולש"):
המבחן שקבעה הפסיקה להוכחתה של הטעיה הוא מבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר להטעיה. כלומר, לא נדרשת כוונה ולא נדרש להראות קיומה של הטעיה בפועל, אלא חשש להטעיה.
מהו המבחן המשולש:
הפסיקה קבעה שלושה מרכיבים למבחן המשולש –
- מבחן המראה והצליל: העתקת המוצר מבחינת המראה ושמו של המוצר מבחינת הצליל.
- מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מהו סוג הסחורות שהמפר מוכר, האם קהל היעד שלו זהה?
- מבחן שאר הנסיבות: המבחן האחרון הינו מבחן השכל הישר, הקובע כי כאשר הדמיון שבין המוצרים מגלם מסר רעיוני כלשהו, מעין "אוּמנות קונספטואלית", יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני המוצרים.
ההבדלים בבחינת הפרת סימן מסחר לגניבת עין:
לצורך בחינת חשש להטעיה קיים "המבחן המשולש" כאמור, אשר משמש גם לבחינה של הפרת סימן מסחר. יחד עם זאת, ישנו הבדל חשוב מאוד באופן היישום של המבחן המשולש. בהפרת סימן מסחר המיקוד הוא בהשוואה בין שני סימני המסחר, בעוד בעוולת גניבת עין יש לבחון האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה.
למעשה, הפסיקה הרחיבה את ההגנה בעוולת גניבת העין, במיוחד במקרים בהם השוואה בין כל אחד מרכיבי המוצר אינה מעלה דמיון אשר כשלעצמו מעיד על חשש להטעיה, אך צירוף כל הרכיבים מצטבר יחדיו לחשש להטעיה.
הסעדים:
קיימים מספר הבדלים בבחינת הסעדים כאשר מדובר בהפרת סימן מסחר או בגניבת עין.
סעדים בהפרת סימן מסחר רשום –
סעיף 59 לפקודה קובע מהם הסעדים במקרה של הפרה:
הסעדים העיקריים בפרקטיקה המשפטית הינם – צו מניעה, צו למתן חשבונות, פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו, השמדת נכסים והעברת בעלות בנכסים.
*במקרה של הפרת סימן מסחר מוכר היטב, ניתן יהיה לבקש סעד של צו מניעה בלבד.
סעדים בעוולת גניבת עין –
בחוק עוולות מסחריות ניתן לדרוש פיצוי ללא הוכחת נזק של עד כ- 100,000 ₪ בגין כל הפרה. לחלופין, ניתן לדרוש פיצוי בעד הנזק שנגרם לעוסק – על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק ממוני, וכי קיים קשר סיבתי בין התנהגות המפר לבין הנזק שנגרם לעוסק.
כמו כן, ניתן לבקש צו מניעה וצו למתן חשבונות – במידה והתובע אינו יודע לאמוד את סכום או היקף ההפרות.
(כותב: עו"ד טל בן שושן)
האמור לעיל הינו בגדר מידע כללי בלבד.
למען הסר ספק יובהר, כי מאמר זה אינו בא להחליף ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית.
נתקלת בסוגיה משפטית בתחום? מוזמנים לפנות למשרדנו ולקבל ייעוץ מקצועי ומקיף בתחום.