הגנות ופרסומים מותרים בדיני לשון הרע

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מגדיר הגנות שונות אשר במקרים מסוימים יעניקו הגנה (ובמקרים מסוימים אף הגנה מוחלטת) מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע. כמו כן, החוק מגדיר גם הקלות אשר יילקחו בחשבון על ידי בית המשפט הנכבד בבואו לפסוק פיצוי (אזרחי) או גזר דין (פלילי).

פרק ג' לחוק כולל בחובו שלושה מצבים שבהם יוגן המפרסם מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע: פרסומים המותרים על אף שהם כוללים לשון הרע (סעיף 13 לחוק); הגנות מפני אחריות פלילית או אזרחית (סעיפים 18-14 לחוק); והקלות בגזירת הדין או בפסיקת הפיצויים (סעיף 19 לחוק).

מהם פרסומים מותרים?

סעיף 13 למעשה מעניק הגנה מוחלטת מפני תביעה בגין פרסום לשון הרע, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. כמו כן, הגנת הסעיף היא רחבה ביותר שכן החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק חלה גם אם הפרסום היה כוזב או נעשה בזדון ובחוסר תום לב[1].

תכליתו של סעיף 13 הינה להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים שחובה לפרסמם (על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין[2].

מהי הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") בלשון הרע?

הגנת אמת הפרסום (נקראת גם הגנת "אמת דיברתי") בלשון הרע נועדה להגן על מפרסם הפרסום, או על הדובר, במקרים בהם מצד אחד, הדברים שנאמרו או שנכתבו מהווים לשון הרע (כלומר, הם מהווים לשון הרע לפי אחת או יותר מהגדרות לשון הרע הקבועות בסעיף 1 לחוק לשון הרע, וכן פורסמו לפי הגדרת הפרסום בסעיף 2 לחוק לשון הרע); אך מצד שני, הדברים שנאמרו היו נכונים, אמיתיים או שתיארו בצורה אמיתית מציאות כלשהי. בנוסף, הגנה זו תעמוד לזכותו של מפרסם רק בתנאי שבפרסום ישנו עניין ציבורי.

באופן כללי, חוק לשון הרע נועד להגן זכותו של התובע לשם טוב. יחד עם זאת, אנו כחברה דמוקרטית מעוניינים להגן על חופש הביטוי. משכך, הגנת "אמת דיברתי" נועדה הן להגן על חופש הביטוי של המפרסם, והן למנוע מיצירתו של אפקט מצנן, שחוק לשון הרע עשוי ליצור כלפי אנשים שונים, ולמנוע מהם להביע את דעתם. הגנה זו חשובה באופן מיוחד, למשל, בעבודה עיתונאית (אם כי היא חלה על פרסומים באשר הם, ולא רק על פרסומים עיתונאיים) – ככל שהדברים שפרסם העיתונאי נכונים יותר ובעלי עניין ציבורי, כך האינטרס החברתי בפרסומם גובר. קל להתרשם שהיעדר קיומה של הגנה זו בחוק לשון הרע, עשוי לפגוע באופן קיצוני ובלתי מידתי בקיומה של עיתונות במדינה.

הגנת 'אמת הפרסום' הקבועה בסעיף 14 לחוק דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: האחד הוא כי הפרסום המהווה לשון הרע היה אמת. השני, כי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום[3]. למרות ששני היסודות לבחינת הגנת אמת הפרסום מעוגנים בחוק, במרוצת השנים נדרשו בתי המשפט לפרשם ולהגדירם היטב, והם עשו כן במסגרת הפסיקה. משכך, על מנת להבין אילו פרסומים יחוסו תחת הגנה זו, יש לבחון את פסיקת בתי המשפט באשר לשני יסודות אלו.

עניין שחשוב לתת עליו את הדעת כאשר ניגשים לדיון בהגנת אמת הפרסום, הוא שהגנה זו נבחנת במונחים שאינם סובייקטיביים. כלומר, סעיף 14 לחוק אינו כולל התייחסות כלשהי למוטיבציה שהניע את המפרסם, לבצע את הפרסום. מכאן, ששאלות כמו תום לבו של המפרסם – כמו גם האם הפרסום בוצע בכוונה או ברשלנות, אינם מן העניין כאשר בוחנים הגנה זו.

כיצד נבחנת הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") בלשון הרע?

כאמור, הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") בלשון הרע, נועדה להגן על מי שמפרסם דברים שיסודם באמת או במציאות עובדתית כלשהי – ובתנאי שבדברים אלו ישנו עניין ציבורי. בבואם לבחון את תחולתה של הגנה זו, אם כן, נדרשים בתי המשפט לבחון את שני היסודות הללו, יסוד האמת ויסוד העניין הציבורי, באופן מצטבר. כלומר, על מנת שבתי המשפט יקבעו שחלה הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") על פרסום מסוים – על הטוען להגנה להוכיח גם שהדברים היו אמיתיים או שהיו מעוגנים במציאות עובדתית כלשהי (יסוד האמת), וגם שיש בפרסום עניין ציבורי (יסוד העניין הציבורי).

נטל ההוכחה לתחולתה של הגנה זו מוטל על כתפי הטוען לה. כלומר, לצד טענת קיומה של הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי"), על הטוען להגנה זו – ברובם המכריע של המקרים יהיה זה הנתבע – גם לנמק מדוע בנסיבות העניין מתקיימים שני היסודות שהוזכרו לעיל המקימים את הגנת אמת הפרסום (טענת "אמת דיברתי"), והן לתמוך טענות אלו בראיות, ככל שהדבר דרוש.

מהו יסוד האמת בהגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") בחוק לשון הרע, וכיצד הוא נבחן?

לשון החוק קובעת בפשטות כי הדרישה הראשונה להחלת הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") היא: "…שהדבר שפורסם היה אמת…". במשך שנים ארוכות, אימצו בתי המשפט גישה פורמליסטית ודווקנית של סעיף זה, אך בעשורים האחרונים המגמה היא של הרחבה מסוימת של פרשנות מושג "האמת".

מושג "האמת" עשוי להיות חמקמק בנסיבות שונות. כך, למשל, שאלות כמו מהי נפקותה של אמת סובייקטיבית, או כיצד יש להתייחס אל אמת חלקית, דורשות הידרשות מיוחדת – והפתרון אליהן מצוי במדיניות המשפטיות שמתווים בתי המשפט.

על בסיס מה קובע בית המשפט מהי ה"אמת" בהגנת אמת בפרסום ("אמת דיברתי")?

ככלל, בחינת יסוד האמת מתבצעת על ידי בית המשפט במסגרת ההליך השיפוטי – ובהתבסס על העובדות שהתבררו במסגרת ההליך השיפוטי. ככל שמדובר בתובענה אזרחית המוגשת בגין לשון הרע, רף ההוכחה של אותן עובדות נגזר מסוג ההליך – כלומר, על בית המשפט הדן בתובענה, להחליט האם מהראיות שהובאו במסגרתה, מתגבשות העובדות שתוארו בפרסום לגביו נטענת טענת האמת בפרסום.[4] נטל ההוכחה לעניין זה, מוטל על הנתבע (הטוען לטענת אמת בפרסום).

ישנם מקרים בהם הפרסום שלגביו נטען שהוא לשון הרע, כולל מרכיבים עובדתיים (או מרכיביים עובדתיים-נסיבתיים), שבירורם במסגרת הליך משפטי שענייננו הוצאת לשון הרע, חורגת ממה שסביר שיעלה בידי הצדדים המדיינים, ואף על ידי בית המשפט. אלו הם פני הדברים כאשר, למשל, העובדות המפורסמות מתארות תהליכים היסטוריים, שינויים תרבותיים, או סוגיות המצויות במחלוקת בין גישות אקדמיות או מחקריות שונות. ניתן בגסות לקבוע שמקרים אלו נמצאים במקום כלשהו על רצף תיאורטי, שנמצא בין תיאור מציאות עובדתית, לבין הבעת דעה.

במקרים מסוג זה, בתי המשפט עשויים להימנע מלברר את הזיקה שבין הפרסום לבין העובדות:

"קביעת "האמת ההיסטורית" – ככל שיש קיום למושג זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית המשפט, וככל שישכיל בית המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב… אכן, קביעתה של אמת היסטורית הינה, במידה רבה, נושא להערכה, העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן…

יתר על כן: גם כשבית המשפט אינו מוצא מנוס מלהידרש למחלוקת המתייחסת לאירוע היסטורי, עליו להיות ער למגבלות שבגדרן הוא פועל; עליו להגביל את הכרעתו למה שניתן להסיק מן הראיות המובאות לפניו במשפט, ואל לו להתיימר להכריע בדבר האמת ההיסטורית לאשורה או במלוא היקפה".[5]

כלומר, בתי המשפט ייטו להידרש אל האמת כפי שהיא הוכחה לפניהם במסגרת ההליך המשפטי, והעובדות שהוכחו במהלכו. נראה שככל שהפרסום שלגביו נטענה טענת "אמת דיברתי" מצוי באותו רצף שבין הבעת דעה לבין תיאור מציאות עובדתית – חורג דיון זה מעניין שסביר שבתי המשפט יבררו במסגרת הליך שיפוטי שעניינו לשון הרע.

כיצד מתייחסים בתי המשפט לפרטים שאינם מהותים בפרסום שנטענת לגביו טענת אמת הפרסום (טענת "אמת דיברתי")?

בחלקו האחרון של סעיף 14, המעגן את הגנת האמת בפרסום, קבע המחוקק כך: "…הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט ולוואי שאין בו פגיעה של ממש". סייג זה אמנם אינו נבחן בהכרח ביחד עם יסוד האמת, שכן הוא נועד להעניק הגנה לפרסומים שלכאורה אינם חוסים תחת הגנת האמת בפרסום – אך מלשון הסעיף ניתן ללמוד שהוא מתכתב עמו במישרין: "…בלבד שלא הוכחה אמיתותו…". משכך, יש לדון בו באותה המסכת בה דנים ביסוד האמת.

ראוי לציין, שהגנה זו נוגעת באופן כללי לפרטים עובדתיים שפורסמו, ולא לפרסומים שהם בגדר אמת יחסית, או פרסומים שהם בגדר הבעת דעה. באופן כללי, הגנת האמת בפרסום נועדה להגן על פרסום פרטים עובדתיים (אם כי לכך יש חריגים שונים). בהתאם לכך, ככל שהפרטים שפורסמו הם בגדר דעה, או אמת יחסית (מסיבה אחת או מסיבה אחרת), נראה שיהיה קושי לקבוע את תחולתו של סייג זה במקרה נדון.

הרציונל הנורמאטיבי שעומד מאחורי סייג זה הימנעות מיצירת אפקט מצנן לחופש הביטוי, במסגרת פרסומים. המחוקק מודע היטב לכך שחוק לשון הרע מצוי בתווך ההתנגשות בין שתי זכויות חשובות – חופש הביטוי והזכות לשם טוב, ובמידה רבה סייג זה נועד לשרת את האינטרס הציבורי שבחופש הביטוי. בפרט, והיות שחוק לשון הרע נחקק בעיקר לאור פרסומים עיתונאיים – המחוקק ניסה להימנע ממצב בו גוף עיתונאי יימנע מלפרסם כתבות בהן יש עניין ציבורי מבלי לבדוק כל אחד מהפרטים המפורסמים לעומק. כחברה, אין אנו מעוניינים, למשל, שתחקירים עיתונאיים חשובים לא יובאו לידיעת הציבור, רק בשל החשש מפני תביעת לשון הרע בשל אי דיוק בפרט עובדתי כזה או אחר שאינו מצוי בלבו של העניין. יצוין, שבדומה ליתר סעיפי חוק לשון הרע – כיום סייג זה רלוונטי לכל פרסום, ולא רק לפרסום עיתונאי.

מלשון הסעיף אפשר ללמוד על קיומם של שני יסודות מצטברים לתחולת הסייג: היות הפרט "לוואי", ושאין בו משום "פגיעה של ממש". בנוסף, תנאי סף לבחינת תחולת סייג זה, הוא שלא עלה בידי הטוען לתחולתו להוכיח שאותו פרט, עומד בתנאי יסוד האמת, כפי שאלו תוארו לעיל. במילים אחרות: בית המשפט לא הגיע למסקנה עובדתית התומכת בפרט שפורסם, מהנתונים העובדתיים שהובאו לפניו במסגרת ההליך המשפטי.

מהו פרט "לוואי", וכיצד ניתן לקבוע, כאשר מעיינים בפרסום שלם, אילו פרטים הם מהותיים ואילו הם פרטי לוואי? הפיתוח בפסיקה של יסוד זה דל יחסית, ולא הוגדרו כללים ברורים או מבחנים שתכליתם לבחון אותו. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר ביסוד עם דרישה פשוטה יחסית, וכזה שתנאיו עשויים להשתנות באופן משמעותי ממקרה אחד למשנהו. באופן כללי, בתי המשפט יבחנו את הפרסום בכללותו והפגיעה הנשקפת ממנו, ולאחר מכן יבחנו את חשיבותו של אותו הפרט שאמיתותו לא הוכחה, למסגרת הכללית של אותו הפרסום. במידה והפרט אינו מטה באופן מהותי את הנראטיב המשתקף מהפרסום לכיוון אחד או לכיוון אחר, ייטו בתי המשפט לקבוע שמדובר בפרט לוואי.

היסוד השני לתחולת הסייג, הוא יסוד "הפגיעה של ממש". בדומה ליסוד הלוואי, יסוד זה מתכתב במישרין עם יתר הפרסום, אך בחינתו דורשת מהלך משפטי. בתי המשפט יבחנו את הפרסום כולו, ולאחר שיגדירו מהי מהות הפגיעה הפוטנציאלית מהפרסום שלגביו נטען שהוא בגדר לשון הרע,  יבחנו האם מסתמנת פגיעה מהותית מפרסום אותם פרטים שאמיתותם לא הוכחה במשפט. היות שכאמור, לרוב מדובר בפרטים עובדתיים, הבחינה היא למעשה האם באותם פרטים כשלעצמם יש מלפגוע בתובע. ככל שפרטים אלו, פגיעתם דומה במהותה לפגיעה שמסתמנת מיתר הפרטים המופיעים בפרסום – ייטו בתי המשפט להחיל את הסייג.

ככל שיעלה בידי נתבע להוכיח את שני היסודות המצטברים הללו, ייטו בתי המשפט להפעיל את הסייג. מבחינה אופרטיבית עניינית, המשמעות של הפעלת סייג זה היא שגם אם יהיו פרטים שאמיתותם לא הוכחה במשפט – ואף אם הוכח שהם אינם נכונים או אינם מדוייקים – ייטו בתי המשפט בכל זאת להחיל את הגנת האמת בפרסום על אותו פרסום.

מהו "עניין ציבורי", בהגנת אמת בפרסום (הגנת "אמת דיברתי") בחוק לשון הרע?

יסוד "העניין הציבורי" מעוגן בסעיף 14 בהגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") בחוק לשון הרע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי…". קיומו של יסוד זה עשוי להקשות על הטוען לתחולתה של הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") על פרסום מסוים, משום שהוא עשוי למנוע מתחולתה של ההגנה גם במקרים הוכח במסגרת ההליך המשפטי, שכל האמור בפרסום הוא אמת מוחלטת.

כדי להבין מהו "עניין ציבורי", וכיצד בתי המשפט בוחנים האם בפרסום נתון קיים עניין ציבורי כזה, חשוב להבין תחילה מה תכליתו של יסוד זה. הוא נועד להקנות מידה של שיקול דעת לבתי המשפט, כאשר אלו שוקלים האם ראוי או לא ראוי להפעיל את הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") על פרסום מסוים. כזכור, היסוד הראשון בהגנת אמת הפרסום הוא יסוד האמת – אך ישנם מקרים, בהם הדברים שפורסמו הם אמת שהוכחה בבית המשפט, אך בכל זאת מבחינת האינטרס החברתי הכולל, איננו מעוניינים שאותו פרסום יהנה מהגנה.

דוגמא למקרה כזה, היא כאשר פרסום בתפוצה רחבה ביותר כולל אמנם פרטים אך ורק פרטים נכונים מבחינה עובדתית – אך כל תכליתו של הפרסום היא לבייש את נושאם, וזאת מבלי שיש לאף אדם כל תועלת בפרסום. האינטרס החברתי בפרסומים מסוג אלו נמוך מאוד: לא זו בלבד שהם אינם מועילים לאף ציבור או לאף פרט בחברה, אלא שהם פוגעים באופן מובהק בנושאם. במקרים אלו, ישקלו בתי המשפט שלא להחיל את הגנת אמת הפרסום במקרה מסוים, בשל אי קיומו של עניין ציבורי.[6]

בהתאם לתכלית זו, מדובר ביסוד שמקנה שיקול דעת נרחב לבית המשפט. הוא מאפשר לבית המשקל להחליט בנסיבות העניין, האם ראוי להחיל הגנה על הפרסום, ככל שמדובר בהגנה שמעוגנת בנסיבות שאינן תלויות ביסוד נפשי של המפרסם בשעת הפרסום.

חרף כל האמור, ולמרות שבמישור התכליתי, יסוד זה אכן נועד להקנות שיקול דעת רחב יחסית לבית המשפט – במסגרת הספרות והפסיקה פותחו כלים שונים, שנועדו לסייע בידי בתי המשפט לקבוע באם בעניין מסוים יש משום ענין לציבור או לא. כך, בתי המשפט יעריכו מהי התועלת הציבורית שטמונה בפרסום – ובחינה זו נעשית באופן נרחב (כלומר, לא מדובר בתועלת לכלל הציבור או תועלת שמיטיבה עם הציבור בדרך אחת – אלא מדובר בתועלת מעצם הפרסום שעלולה לנבוע לציבור מסוים), ולצד זאת יעריכו מהי מידת הפגיעה שנגרמה לתובע כתוצאה מהפרסום. ההכרעה בשאלה השאלה האם בפרסום נתון מצוי עניין ציבורי, תהיה תוך הערכת הנזק והתועלת שנגרמים מההתנגשות בין שני אינטרסים אלו.

מהי הגנת תום הלב בלשון הרע ומתי היא עשויה לחול?

ישנם מקרים בהם פרסום כלשהו מהווה לשון הרע, והדברים שפורסמו במסגרת הפרסום לא היו בגדר אמת (ולכן לא חלה עליהם הגנת אמת הפרסום (הגנת "אמת דיברתי")), ולמרות זאת יקבע בית המשפט שהפרסום אינו מהווה לשון הרע והתובע אינו זכאי בגינו לפיצוי. המאפיין של מקרים אלו, הוא שעל הפרסום חלה הגנת תם הלב בלשון הרע.

תכלית קיומה של הגנת זו במשפט הישראלי נועדה לאזן בין חופש הביטוי, לבין זכותו של התובע לשם טוב. כאשר הפרסום נעשה בתם לב, ותחת נסיבות מסוימות אותן המחוקק זיהה ככאלו שהאינטרס החברתי עליהם הפרסום עשוי להגן גובר על האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של התובע – תחול הגנה זו. עם זאת, יצוין שמדובר בהגנה, ולא בפרסום מותר בהכרח. כלומר – בהתאם לנסיבות המקרה ולהחלטת בית המשפט, ייקבע האם חלה הגנת תום הלב או לא, כאשר אין בהכרח דרך לדעת מראש האם פרסום מסוים יהנה מהגנה זו או לא.

המונח "תום לב" מהווה במשפט הישראלי, במקרים רבים, מושג שסתום (כלומר, מונח המופיע בחוק ושפרשנותו עמומה, ולכן או שהוא מקנה שיקול דעת נרחב לבית המשפט היושב בדין באשר לפירושו במקרה נתון, או שהוא דורש העמקה במסגרת פיתוח הדין). עם זאת, המקרה בחוק לשון הרע פשוט יותר – ישנה רשימה מוגדרת של חלופות נסיבתיות, שביצוע הפרסום במסגרתם עשוי להחיל על הפרסום את הגנת תום הלב בלשון הרע.

יחד עם זאת, חשוב מאוד לזכור שמכלל הן שומעים לאו: רשימה זו היא רשימה סגורה של מקרים, ואין היא כוללת "סעיפי סל" (כלומר, סעיפים המאפשרים להכניס מקרה מסוים, על בסיס שיקול דעתו של בית המשפט, אל תחולת ההגנה). משכך, ככל והפרסום לא נעשה באחת מהנסיבות שהן בגדר תום לב המעוגנות בחוק לשון הרע – הפרסום לא יזכה להגנת תום הלב בלשון הרע.

הגנת 'תום הלב' מעוגנת בסעיף 15 לחוק מונה 12 חלופות נפרדות אשר כל אחת מהן עשויה להקים לנתבע את ההגנה הנתונה למי שעשה את הפרסום בתום לב. זו לשון הסעיף: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות הללו: …". משכך, כדי להתבסס על הגנת תום הלב, שומה על הנתבע להראות שמתקיימים שני תנאים מצטברים: הראשון, שהפרסום נעשה בתום לב, והשני שהוא עשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. שני היסודות המקימים את הגנת תום הלב בלשון הרע, תלויים האחד בשני. הסיבה לכך היא חזקת תום הלב, המעוגנת בסעיף 16 לחוק לשון הרע, ומתייחסת במישרין להגנת תם הלב. לפי סעיף זה, במידה ויעלה בידי הנתבע להוכיח שהפרסום נעשה במסגרת אחת מהנסיבות הקבועות בסעיף 15 (הגנת תום הלב בלשון הרע), ובמידה והדבר נעשה באופן סביר, חזקה שהדברים נעשו בתום לב. כלומר, ככל שהפרסום אכן נעשה במסגרת אותן נסיבות – נטל ההוכחה עובר מכתפי הנתבע אל כתפי התובע, ובכך גם יש מלמנוע דיון משפטי עמום בשאלת הגדרת תום הלב ביחס להגנה זו בלשון הרע.

מהי חובה חוקית, מוסרית או חברתית שעשויה להחיל על פרסום את הגנת תום הלב בלשון הרע?

אחת החלופות המאפשרות את החלת הגנת תום הלב בלשון הרע על פרסום מסוים, היא קיומה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית שמצדיקה את הפרסום. חלופה זו מעוגנת בסעיף 15(2) לחוק לשון הרע, והמשמעות של הוכחתה, יחד עם היות הפרסום בתום לב, מקנה למפרסם את הגנת תום הלב בלשון הרע.

לשון סעיף 15(2) היא: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:… (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

הגנה זו נועדה להגן על שורה של מקרים אפשריים, בהם על האדם שביצע את הפרסום הייתה מוטלת חובה לבצע את הפרסום. בהיבט הנורמאטיבי, מובן שבמידה ועל אדם מוטלת חובה לבצע פרסום, לא יהיה זה הגון להטיל עליו אחריות אזרחית (או פלילית) בגין עוולה שיסודה בביצוע פרסום זה.

בית המשפט העליון עמד על כך שלצורך החלת הגנת תום הלב בלשון הרע על בסיס חלופה זו, ישנו צורך לבחון שלושה מרכיבים: היחסים בין המפרסם למי שאליו הופנה הפרסום, תוכן הפרסום, ואופי וקיומה של חובה לביצוע הפרסום.[7]

מהי חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע פרסום?

התנאי הראשון אותו יש לבחון על מנת להחיל את הגנת תום הלב בלשון הרע מכוח סעיף 15(2), הוא קיומה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום. המקרה הפשוט הוא כאשר קיימת חובה חוקית לבצע את הפרסום. כאשר אותו אדם לגביו נטען כי פרסם לשון הרע, ישנה חובה חוקית לבצע את הפרסום, הנטייה תהיה להחיל את סעיף 15(2) ולהקנות לו את הגנת תום הלב בלשון הרע.

דוגמא למקרה כזה, של קיומה של חובה חוקית לבצע פרסום, היא ביחסים בין עורך הדין לבין לקוחו. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, קובע כי לעורך דין ישנה חובה למסור מידע מסוגים מסוימים ללקוחו, או לחוג לקוחותיו, מכוח חובת הנאמנות הקיימת בינו לבין לקוחותיו. במקרה מסוימים, חובה זו עשויה לבוא על חשבון שמו הטוב של אחר, ולהוות לשון הרע, כהגדרתה בחוק. עם זאת, במקרים מסוג זה, נטיית בתי המשפט תהיה להחיל את חובת תום הלב על אותו פרסום, שכן במרבית המקרים, האינטרס שבשמירה על יחסי האמון בין עורך הדין לבין לקוחו, תגבר על הנטייה להגן על שמו הטוב של התובע. יודגש, שבמקרה זה, המקור הנורמאטיבי לקיומה של החובה הוא חוקי.

האפשרויות האחרות העשויות להוות יסוד לחובה לביצוע הפרסום הן חובה חברתית וחובה מוסרית. מקרים אלו עשויים להיות ברורים פחות, שכן קיומה של חובה כלפי ציבור או חברה, לאור נסיבות מציאות מסוימות, עשויה להיות סובייקטיבית ומשתנה בין אדם לאדם, בין מערכת חברתית אחת למשניה, ואף להשתנות בין מאפיינים מוסריים המקובלים בקרב קבוצת אנשים מסוימת, לקבוצת אנשים אחרת.

על מנת לגשר על קושי זה, פותחו בפסיקה מבחנים, שנועדו לאפשר לבתי המשפט לבחון האם אכן יש בפרסום משום קיומה של חובה מוסרית או חברתית תחת הנסיבות הנדונות. המבחן הראשון הוא מבחן אובייקטיבי, ועניינו בחינת נסיבות העניין בכללותן. על בית המשפט לבחון, לאור הפרסום, את הפרסום ואת תכליתו, ומתוכם להגיע למסקנה האם מהפרסום היא מתגלה חובה חברתית או מוסרית.[8] נראה שמבחן זה אינו מביא בחשבון נסיבות סובייקטיביות, כמו מאפייני הקבוצה שאליה הופנה הפרסום, או נסיבות הקשורות בתובע.

המבחן השני הוא מבחן שמתייחס לנסיבות העובדתיות של הפרסום, והוא נקרא המבחן האמפירי. השאלה המנחה בעניין זה היא האם מרבית האנשים הסבירים ("בעלי השכל הישר") שהיו נמצאים במצבו של המפרסם, היו חושבים שחלה עליהם חובה לבצע את הפרסום בנסיבות המקרה. ההבדל בין המבחן האובייקטיבי לבין המבחן האמפירי, אם כן, היא נקודת המבט בה נבחנים הדברים – האחד מנקודת המבט של בית המשפט, והשני מנקודת המבט של חוג האנשים מהסוג של זה שביצע את הפרסום.

לצד כל אלו, חשוב להדגיש שמבחנים אלו נועדו לסייע בידיו של בית המשפט להגיע להכרעה, ואין בתי המשפט חייבים להשתמש במבחנים אלו על מנת להגיע להכרעה. יחד עם זאת, הפרקטיקה הנהוגה בבתי המשפט היא להשתמש בשני המבחנים גם יחד, ולהגיע להכרעה גם במקרה ותוצאות הפעלת שני המבחנים איננה אחידה.[9]

לאחר שבית המשפט מחליט שאכן מדובר בחובה חוקית, מוסרית או חברתית (ואין זה משנה, באיזה מבחן או מבחנים מתוך אלו שהוצגו לעיל, השתמש בית המשפט במסגרת נימוק החלטתו), עדיין נדרש לבדוק שני מרכיבים נוספים – המרכיב הראשון הוא מרכיב הפרסום, והמרכיב השני הוא מערכת או מאפייני היחסים, בין האדם שביצע את הפרסום, לבין האדם שכלפיו הופנה הפרסום.

המרכיב הראשון, הוא הפרסום עצמו, נראה לכאורה טריוויאלי, אך הוא שלב משמעותי ביותר כאשר בתי המשפט בוחנים את הגנת תום הלב בלשון הרע מכוח סעיף 15(2). הכוונה בתהליך זה, היא שבית המשפט הדן בהליך יבחן האם המפרסם, אכן ממלא המפרסם את חובתו החוקית, המוסרית או החברתית כלפי מי שאליו מופנה הפרסום. כך, במידה ואין בפרסום מלעמוד בחובה זו, או שהוא ממלא אותה בצורה חלקית ומוגבלת, מובן שלא ניתן יהיה להחיל את הגנת תום הלב במקרה הנדון, או לכל הפחות בית המשפט יצטרך להחליט האם לאור תוכן הפרסום, הוא עומד בדרישה של עמידה בחובה המוטלת על המפרסם.

המרכיב השני הוא, נוגע לגורם שכלפיו מופנה הפרסום. לשם כך, ראוי להתעכב בכמה מילים על ההגדרה של מהו פרסום לפי חוק לשון הרע. מקובל לעיתים לחשוב, שפרסום מתייחס אך ורק לפרסום בתקשורת, או לפחות פרסום כתוב שמגיע למספר רב של אנשים. עם זאת, הגדרת הפרסום בחוק לשון הרע היא רחבה הרבה יותר. כל פרסום, מכל סוג שהוא (ועל כך נמנים, למשל, פרסומים שנעשים בעל-פה, או פרסומים שלא נעשים באמצעי תקשורת), שהגיעו או שעשויים להגיע ליותר מאדם אחד.

משכך, כדי לעמוד במרכיב השני, בתי המשפט בוחנים האם מי שאליו הגיע, או מי שאליו היה מיועד להגיע הפרסום, הוא אכן הנמען הראוי והנכון שכלפיו חב המפרסם את חובת הפרסום. ככל שתפוצת הפרסום רחבה יותר ומוגדרת פחות, כך גם החובה המוטלת על המפרסם צריכה להיות משמעותית יותר, כדי לעמוד בתנאי הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(2). מצד שני, במידה והמפרסם תחם את הפרסום לכדי קבוצה מצומצמת של אנשים, והיא גם זו שכלפיה קיימת חובת הפרסום – ייטו בתי המשפט כן לראות בקבוצה זו ככזו שחובת הפרסום רלוונטית לגביה.

כזכור, בחוק לשון הרע מצוין ביחס לקבוצה זו כי: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום…". חשוב לציין לעניין קיומה של הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(2), שהביטוי "יחסים" פורש בצורה מרחיבה מאוד בפסיקה, ולמעשה, אין חובה לקיומם של יחסים בין הצדדים בפועל. די בכך, שמתוקף התפקיד או הנסיבות, חלה על המפרסם חובת פרסום כלפי קבוצה בלתי מסוימת של אנשים, על מנת לעמוד בדרישה זו.

כך, למשל, במקרה של פרסום עיתונאי – חובת הפרסום היא רחבה ביותר, ועשויה לחול כלפי ציבור בלתי מסוים כה גדול עד שהוא עשוי, לעיתים, לחול על כל קוראי העיתון (ולמעשה כל יושבי המדינה). מובן שבמקרים אלו, אין דרישה לקיומה של היכרות כלשהי או יחסים בפועל בין הצדדים – כל שדרוש הוא אינטרס של הקבוצה בביצוע הפרסום, המעוגן בתפקידו או בנסיבותיו של המפרסם.

נוסף על כל אלו, דרישה יסודית היא שהפרסום בוצע בתום לב. דרישה זו מתמלאת מאליה, מכוח חזקת תום הלב המעוגנת בסעיף 16 לחוק לשון הרע, ובתנאי שהפרסום עומד בתנאים האחרים הקבועים בסעיף 15(2) ושאודותיהם דנו בהרחבה לעיל, וכן בתנאי שהפרסום לא חרג ממתחם הסביר בנסיבות בהן נעשה. בעניין זה, בוחן בית המשפט את הנסיבות בהן נעשה הפרסום, ושהמפרסם נקט צעדים סבירים לבדוק את נכונות הפרסום ואת היקפו.

מהו עניין אישי כשר בהגנת תום הלב בלשון הרע?

סעיף 15(3) לחוק לשון הרע קובע כי הגנת תום הלב תחול כאשר: "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". זוהי חלופה נוספת, המאפשרת את הפעלת הגנת תום הלב בלשון הרע על פרסום, ושמחריגה את אחריותו של הנתבע/המפרסם, לפגיעה שנגרמה לתובע.

מלשון הסעיף, וכן גם מהפרשנות שניתנה לסעיף זה בפסיקה ובספרות, נראה שמדובר בהגנה שניתנת בהיקף מצומצם באופן יחסי.[10] הסיבה לכך היא לשון הסעיף, אשר מגבילה לא את תוכן הפרסום בלבד (לכדי עניין אישי כשר), אלא גם את היקפו. בתי המשפט ייטו להכיר בסעיף זה לצורך החלת הגנת תום הלב בלשון הרע, רק כאשר תפוצת הפרסום הוגבלה לכדי מי שהגשמת העניין האישי הכשר רלוונטית לגביו.

מהו, אם כן, "עניין אישי כשר"? נראה שקיימת עמימות בפסיקה ביחס לשאלה זו, והתשובה אליה ניתנת על בסיס נסיבתי, ובדיקה זו נעשית כך שכל מקרה נבחן לגופו. עיון בפסיקה מגלה, שסוגים שונים ומגוונים של "עניינים", הוכרו ככאלו שהם עניין אישי כשר. כך, למשל, עניינים שקשורים לטובתו של ילד, למיצוי זכות חוקית, ואף לנושאים שבמהותם הם מסחריים-כלכליים, נקבעו בעבר על ידי בתי המשפט כעניינים כשרים, שהגנה זו עשויה לחול עליהם. משכך, ולמרות שכאמור הפסיקה לא אימצה מבחן אחד שחל באופן נרחב על שאלת העניין האישי הכשר לצורך הפעלת הגנת תום הלב בלשון הרע מכוח סעיף 15(3), נראה שמדובר בהגדרה רחבה באופן יחסי.

בשל היקפה המוגבל של הגנה זו כפי שהוצג לעיל, וכן בשל היעדר מנגנון פסיקתי שתכליתו להקנות יציבת וודאות משפטית באשר להגדרת עניין כ"עניין אישי כשר", נראה כי השימוש בסעיף 15(3) לטובת החלת הגדרת תום הלב בלשון הרע, שכיח פחות בהשוואה לחלק מסעיפי החוק האחרים. מובן, שאין בכך מלמנוע מהנתבע מלהעלות טענה זו, כאשר הדבר נכון מבחינה עובדתית ומשפטית.

נדרש לציין שני מרכיבים נוספים, שחשובים כדי להבין באילו מקרים ישנו סיכוי לכך שבתי המשפט יקבלו טענה של הגנת תום הלב בלשון הרע מכוח סעיף 15(3). המרכיב הראשון נוגע לאדם (או חוג האנשים) שהעניין האישי הכשר חל לגביו, והמרכיב השני הוא עניין תום הלב, שמהווה באופן טבעי דרישה עצמאית ומרכזית לצורך הפעלת הגנת תום הלב בלשון הרע.

באשר לאדם, או חוג האנשים שהעניין האישי הכשר יכול לחול לגביהם – מלשון החוק עצמו, אפשר להבין שמדובר בדרישה כללית ביותר. ככל שבתי המשפט מכירים בקיומו של אינטרס אישי כשר של אדם כלשהו, בתי המשפט עשויים להכיר בקיומה של ההגנה. אין כל דרישה לכך שיהיה מדובר באדם אחד ולא בחבר אנשים; שהמפרסם יהיה בעל האינטרס האישי הכשר; ואף אין כל דרישה לכך שיהיה מדובר באדם ולא בישות משפטית אחרת שאינה אדם (למשל, בתי המשפט עשויים להכיר בחברה כבעלת עניין אישי כשר). אין בביטוי "אישי", מלהעיד על כך שחלה חובה שיהיה מדובר באדם כלשהו, לצורך הקמת הגנת תום לב בלשון הרע, מכוח סעיף 15(3) לחוק לשון הרע.

המרכיב השני הוא מרכיב תום הלב. בכל הנוגע להפעלת הגנת תום הלב בלשון הרע מכוח סעיף 15(3) לחוק לשון הרע, ככל שיעמוד הנתבע בנטל להוכחת קיומו של עניין אישי כשר, וכי הפרסום אינו חורג מהיקף הפרסום שמאפשר את החלת הגנת תום הלב בלשון הרע מכוח סעיף 15(3), חזקה היא שהנתבע ביצע את הפרסום בתום לב, ובתנאי שהפרסום היה סביר בנסיבות העניין. חזקה זו מעוגנת בסעיף 16 לחוק לשון הרע, ומבחינה דיונית, היא מעבירה את נטל ההוכחה באשר לעניין חוסר תום לבו של המפרסם (ולא לנושאים אחרים, כמו הוכחת העניין האישי הכשר), אל כתפיו של התובע.

השאלה הרלוונטית האחרונה, אם כן, היא מהו פרסום 'סביר בנסיבות העניין'. היות שעניין היקף הפרסום מעוגן, כאמור, בלשון הסעיף עצמו (והוא מוגבל למי שפרסום העניין האישי הכשר רלוונטי לגביו, או שהוא בעל העניין האישי הכשר) – אזי שאלת הסבירות נבחנת בעיקר ביחס להתנהלות הנתבע/המפרסם. ככל שהנתבע נקט בצעדים שונים לבירור הנסיבות העובדתיות של האירוע או העניין נשוא לשון הרע, וככל שהוא ניסה דרכים אחרות למצות את העניין האישי הכשר או להודיע לבעלו באשר לו, ייטו בתי המשפט לקבוע שהפרסום נעשה באופן סביר, ולהחיל את חזקת תום הלב מכוח סעיף 16 לחוק לשון הרע.

נטל ההוכחה בהגנת תום הלב

סעיף 16 לחוק עוסק בנטל ההוכחה של נתבע הטוען להגנת 'תום הלב' ולמעשה מגדיר שלושה מצבים אשר בהתקיים אחד מהם, נשללת מהנתבע חזקת 'תום הלב':

(1)    הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2)    הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3)    הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

ההגנות, ההיתרים והפרסומים המותרים משקפים את משקלו של חופש הביטוי במאזני הזכויות. הם נותנים ביטוי להשקפת המחוקק לפיה במקרים מסוימים יש לבכר את חופש הביטוי על פני הפגיעה בכבודו של הנפגע. לאור חשיבותו של הביטוי באותם מקרים – יש להגן עליו למרות הפגיעה שהוא גורם (ד"נ חברת החשמל).[11]

הקלות בפסיקת הפיצוי או במתן גזר דין

סעיף 19 לחוק עוסק בהקלות שייתן בית המשפט הנכבד בבואו לפסוק פיצויים (או לגזור דין עם נאשם) והוא רשאי להתחשב באחת מהנסיבות הללו:

1. לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך.
2. הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.
3. הוא לא נתכוון לנפגע.
4. הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

בנוסף לשיקולים אלו, קבעה הפסיקה כי בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהייתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים." [12]

כמו כן, יש לקחת בחשבון את אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע (לרבות מעמדו של הנפגע כאיש ציבור), תפוצת הפרסום, והתנהגות הצדדים קודם לפרסום ואחריו[13].

להלן דוגמא לתביעת לשון הרע שנדחתה על הסף בתיק שטופל על ידי עוה"ד טל בן שושן אשר ייצג את אחד הנתבעים. התובענה הוגשה בעילה של לשון הרע והתבססה על עדות של הנתבע שמסר למח"ש במסגרת שירותי הצבאי על מעשיו של התובע. עוה"ד טל בן שושן הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי הפרסום (העדות במח"ש) לא יכולה להוות כעילה בתביעת לשון הרע מכיוון שחלה הגנה מוחלטת בהתאם לסעיף 13(9) לחוק.

בית המשפט קיבל את מלוא טענות הנתבע ודחה את התביעה על הסף ואך השית על התובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

לסיכום

חוק איסור לשון הרע מגדיר פרסומים שונים המותרים על אף שהם כוללים לשון הרע. החוק אף מעניק הגנות מפני אחריות פלילית או אזרחית בגין פרסום לשון הרע. בנוסף, כאשר בית המשפט קבע כי האחריות לפרסום לשון הרע מוטלת על הנתבע, הוא יתחשב גם בנסיבות שונות ומפעיל שיקול דעת רחב בנוגע לפסיקת סכום הפיצוי.

אזכורים במאמר:

[1] רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 , 2466 (2009).

[2] ע"א 211/82 לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו, פ"ד מ (1) 210 , 215-216 (1986).

[3]  א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 215

[4] א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 217. כמו כן, ראו יישום לדוגמא: ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל [פורסם בנבו], פסקה 44 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.

[5] ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו (3) (2002). ראו גם: רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו], פסקה 27 לפסק דינו של השופט ריבלין.

[6] א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 224-231.

[7] דנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667, פסקאות 45-48.

[8] ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, ה593, פסקה 7 לפסק דינו של השופט אולשן.

[9] א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 224-231.

[10] א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 295-299.

[11] ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך

[12] ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז (2),225)

[13] ראה: 10520/03 בן גביר נ' דנקנר; ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי; ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל(

כותב המאמר: עוה"ד טל בן שושן

האמור לעיל הינו בגדר מידע כללי בלבד.

למען הסר ספק יובהר, כי מאמר זה אינו בא להחליף ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית.

נתקלת בסוגיה משפטית בתחום? מוזמנים לפנות למשרדנו ולקבל ייעוץ מקצועי ומקיף בתחום.